זה כל כך כואב.פשוט כואב.
אבל תודה לך שניסית,אני חושבת שאת יודעת.
בעצם,ברור שאת יודעת.אמא סיפרה לך הכול.כמו שהיא מספרת לכל העולם.אבל אני מעריכה את זה שאת מנסה.את בערך הדודה ביחידה דאולי אכפת לי ממנה.
אני שונאת את המפגשים האלה.שונאת שונאת שונאת.
כן סבא,אתה יודע שתמיד כיף לי לראות איך אתה מת עליי.
כאילו,זה לא אשמתו או משהו.אבל זה כואב לראות אותה קופצת עליו.ולראות אותו אחר כך מחבק אותו.
ואז מסתכלים עלי.ועל החצאית.ולא אומרים כלום. תודה.
ולא באמת יש לי משהו לעשות.אז אני עומדת שם וחותכת סלט.
וגם סבתא אותו דבר.
ואני לא מאשימה אף אחד,כולם אנשים טובים.אבל זה פשוט כואב.
לעמוד שם ולחתוך סלט,ולעצור את הדמעות.
וכל הערב אחר כך לחייך.ולהגיד לכולם כמה הם חמודים ומתוקים.ולנהל הרבה שיחות נימוסים.ולשאול מה שלומך ומה קורה.
כן כן הכול בסדר.אחלה.סבבה.
כאילו אני באמת יענה לכם משהו אחר.
כאילו אני באמת יגיד לכם ששום דבר לא בסדר,ושהכול דפוק עכשיו.
אני רוצה את החברות שלי.אני רוצה ללכת לסניף ולראות אותו.
אני רוצה לחזור לשגרה ולשכוח מכל החופש הדפוק הזה.
אני רוצה לדבר עם מישהו.עם הרבה אנשים.אני רוצה לצרוח את זה.שמישהו ישמע.שמישהו יקשיב. שלמישהו יהיה אכפת בכלל.
פעם היא שאלה אותי איך אני מתכוונת להסתדר שנה הבאה בלי המשפחה.היא אמרה שנעה לא מצליחה להסתדר עם המשפחה.
לא יכולתי להגיד לה שגם אני לא.שאני אשמח להתרחק מהבית,ולברוח משם כמה שיותר מהר.הוא לא מקשיב לי.אף פעם.אני שונאת את זה.
אם לא הייתי אוהבת את היישוב הזה כבר מזמן הייתי נעלמת.זה הדבר היחיד שעוד משאיר אותי פה.האהבה לישוב,לאנשים לקהילה,לחברה.
אני גם שונאת שעושים את זה.שבוחנים אותי על החצאית.
אתה שומע סבא? עאלק לא יקבלו אותי בגלל זה.
קיבלו,ועוד איך.הוא אפילו התרשם מזה.
כל העולם כבר מבין חוץ ממך.החצאית שלי לא אומרת שום דבר עלי.אתה היחיד שעוד שופט אותי לפי החצאית.
כל השאר כבר מבינים שאני שווה קצת יותר מזה.
ושתדע,אני הרבה הרבה יותר מזה.
אף אחד לא יבין את הכאב הזה.כשאמא אומרת לי שהיא שמה לב שאני והוא באפס קשר.כאילו שלא ידעתי את זה.ושזה מפתיע כי כשהינו קטנים הינו צמד חמד.
הייתי רוצה.הייתי רוצה מאוד.אבל הוא השתנה,וגם אני.וזה כבר לא אותו דבר.
הייתי רוצה לחזור לפעמים לפעם,רק בשביל לזכור מה זה להיות ילדה.ילדה חופשיה בלי דאגות.בלי עצב.בלי מכשולים ומעצורים ובעיות.
בלי לנסות להוכיח לכולם מי אני.בלי להיות כזאת חסרת ביטחון.
אף אחד לא מכיר אותי כמי שאני.יש דברים שאף אחד לא יודע עלי.ואף אחד לא ידע.
והדברים שאני כן מספרת מחולקים בין הרבה אנשים.
אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגדול,בלי להסתכל כל הזמן אחורה.שאני אוכל למצוא את המקום שלי.שאני יברח מפה.למקום טוב יותר.
אבל תודה לך שניסית,אני חושבת שאת יודעת.
בעצם,ברור שאת יודעת.אמא סיפרה לך הכול.כמו שהיא מספרת לכל העולם.אבל אני מעריכה את זה שאת מנסה.את בערך הדודה ביחידה דאולי אכפת לי ממנה.
אני שונאת את המפגשים האלה.שונאת שונאת שונאת.
כן סבא,אתה יודע שתמיד כיף לי לראות איך אתה מת עליי.
כאילו,זה לא אשמתו או משהו.אבל זה כואב לראות אותה קופצת עליו.ולראות אותו אחר כך מחבק אותו.
ואז מסתכלים עלי.ועל החצאית.ולא אומרים כלום. תודה.
ולא באמת יש לי משהו לעשות.אז אני עומדת שם וחותכת סלט.
וגם סבתא אותו דבר.
ואני לא מאשימה אף אחד,כולם אנשים טובים.אבל זה פשוט כואב.
לעמוד שם ולחתוך סלט,ולעצור את הדמעות.
וכל הערב אחר כך לחייך.ולהגיד לכולם כמה הם חמודים ומתוקים.ולנהל הרבה שיחות נימוסים.ולשאול מה שלומך ומה קורה.
כן כן הכול בסדר.אחלה.סבבה.
כאילו אני באמת יענה לכם משהו אחר.
כאילו אני באמת יגיד לכם ששום דבר לא בסדר,ושהכול דפוק עכשיו.
אני רוצה את החברות שלי.אני רוצה ללכת לסניף ולראות אותו.
אני רוצה לחזור לשגרה ולשכוח מכל החופש הדפוק הזה.
אני רוצה לדבר עם מישהו.עם הרבה אנשים.אני רוצה לצרוח את זה.שמישהו ישמע.שמישהו יקשיב. שלמישהו יהיה אכפת בכלל.
פעם היא שאלה אותי איך אני מתכוונת להסתדר שנה הבאה בלי המשפחה.היא אמרה שנעה לא מצליחה להסתדר עם המשפחה.
לא יכולתי להגיד לה שגם אני לא.שאני אשמח להתרחק מהבית,ולברוח משם כמה שיותר מהר.הוא לא מקשיב לי.אף פעם.אני שונאת את זה.
אם לא הייתי אוהבת את היישוב הזה כבר מזמן הייתי נעלמת.זה הדבר היחיד שעוד משאיר אותי פה.האהבה לישוב,לאנשים לקהילה,לחברה.
אני גם שונאת שעושים את זה.שבוחנים אותי על החצאית.
אתה שומע סבא? עאלק לא יקבלו אותי בגלל זה.
קיבלו,ועוד איך.הוא אפילו התרשם מזה.
כל העולם כבר מבין חוץ ממך.החצאית שלי לא אומרת שום דבר עלי.אתה היחיד שעוד שופט אותי לפי החצאית.
כל השאר כבר מבינים שאני שווה קצת יותר מזה.
ושתדע,אני הרבה הרבה יותר מזה.
אף אחד לא יבין את הכאב הזה.כשאמא אומרת לי שהיא שמה לב שאני והוא באפס קשר.כאילו שלא ידעתי את זה.ושזה מפתיע כי כשהינו קטנים הינו צמד חמד.
הייתי רוצה.הייתי רוצה מאוד.אבל הוא השתנה,וגם אני.וזה כבר לא אותו דבר.
הייתי רוצה לחזור לפעמים לפעם,רק בשביל לזכור מה זה להיות ילדה.ילדה חופשיה בלי דאגות.בלי עצב.בלי מכשולים ומעצורים ובעיות.
בלי לנסות להוכיח לכולם מי אני.בלי להיות כזאת חסרת ביטחון.
אף אחד לא מכיר אותי כמי שאני.יש דברים שאף אחד לא יודע עלי.ואף אחד לא ידע.
והדברים שאני כן מספרת מחולקים בין הרבה אנשים.
אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגדול,בלי להסתכל כל הזמן אחורה.שאני אוכל למצוא את המקום שלי.שאני יברח מפה.למקום טוב יותר.
