תקנו לי עיפרון ודף ומילים.

ריק ומוסתר

וואו לא.

מחילה

מחילה על?

אני צריכה לכתוב הכל ואז לשרוף

אם היה אפשר לגור בגבעה בדד.

חגשבת ביחד.
הכל בוער מבפנים.
רציתי התבודדות עם אבא ועם הגיטרה.
זה לא ייצא היום.
אולי אם אחליט להרדים את המוח,לכבות מכשירי אלקטרוניקה ולהקשיב לקצב הלב,זה היה עוזר.

לימודים.
למי יש כוח.
יש לי הפרעה לכל מה שנקרא לימודים.
כואב לי להתחיל.
לא רוצה בכלל.
אני רוצה גבעה.
גבעה שתהייה שלי ואעשה בה את הטוב בעייני.
ובכלל,אם היה אפשר לכתוב עולם משל עצמי,לדמיין שרק אני בו.
יש ככ הרבה אנשים שסובבים סביבי.
מדהים איך אני עדיין שומרת נאמנות לשפיות.
אני יחסית שפוייה.

אפשר לקרוא לזה בריחה.
אולי גם נסיעה בקו תשעחמשלוש מהווה דרך לבריחה.
מגיעים לשם.
הכל חופשי.
את אמא זוכרים רק בתור אחת ששמורה באנשי קשר.
מודיעים לה שהגענו וש..תשכח מימנו לקצת זמן.
ואז הולכים.
הלב מתרחב עם כל צעידה.
העיניים נושמות חופש.
שכחתי.מהזה.כלא.

כשדיברתי איתו עלזה,הוא אמר לי להיזהר.
אני לא באמת מכירה את העולמות האילו.
אבל מה אכפת לי.
אני רוצה לצבוע שיער אבל רוצה להיות כר' זושא.
אני רוצה עגילים אבל רוצה להידמות לר' מענדל.
אני רוצה לעשות אתזה אבל רוצה להישאר עצמי.
אני רוצה להיות אני.
להיואני.

ושוב הלב כואב כי הוא רואה התראה אחת שהתקבלה.

וזהו.

הכל כבה.
נשרף מחדש.

(אולידיי?)

(לו רק נרפה את כל הכוחות
ולא נקפוץ ידיים.)

ביני.איך משחררים.

(בו תן לי יד
ונטפס אל הרים,
נחבק בעיינים
ונשתוק בכניעת אהבה למרומים.)

ביי.


השאר ייכתב בדפים ויישרף.

מרגישה שנמשכת?
לא.
ודי.
עזבי .

העולם הזה מתערבל סביבי.
אני.רוצה.שקט.
כמה קולות.
כמה הצגות.
עוד רגע האורות ייכבו.
המסך יעלם.
אתה תגיע עם עיניים גדולות
ותבלע אותי עם כל רצונותייך.
אישונייך מסתירים ככ הרבה רצון ל.

ואני אזרום.
הכי כבר קבענו שאני לא יודעת להגיד לא.
החלטתי שאני צריכה לעבוד על מידת הגבורה.לדעת להגיד לא.
זה שלי אז פשוט לא!כמה פשוט!כמה לא פשוט.


אלוקים.