אחלה מחירים לדברים..אבל אל תצפי לאיכות בשמיים.

בינתיים מחזיקה יפה

כרגע ממש מרוצים

נראה אחלה איכות

רק חצי שנה על הכביש

גם בסבב הקודם לא ילדו בחניונים.

חדרי לידה הם מרחב מוגן במרבית בתי החולים.

יש אפידורל כרגיל.

האשפוז אחכ בחלק מבתי החולים ירדו לחניון לתת קרקע ושם התנאים לא כמו במחלקה כמובן...

אנחנו כרגע לא שם.

אני לא הייתי חושבת על זה בכלל פשוט מדחיקה

אבל אם את לא מצליחה

תנסי להסתכל על זה ברוגע ולנתח נתונים.

לפעים כשממפרקים זה עוזר:

מה הסידור הצפוי לילדים בהינתן ויש שגרה? ומה הסיבה שלדעתך המלחמה זה לא מתאים?

אם זה מקום עם מרחב מוגן ודמות מוכרת לילדים לא רואה סיבה שלא יכולים להשאר שם גם אם ח"ו תהיה מלחמה.

כנ"ל לגבי הנסיעה לביח-כמה זמן נסיעה מדובר?

בשום מצב לא היה הנחיה לא לצאת מהבית. כמובן, לא מטיילים ברחובות סתם בשעת מלחמה אבל גם לא אמורים להסתגר בבית.

אם הנסיעה ארוכה אז זה מעט מלחיץ, אבל בדרך כלל יש בארץ בתי חולים במרחק סביר...

זה בכלל לא פשוט לתפקד בתנאים כאלה.

מקווה שהכל יישאר רגוע 

יש את אסותא באשדוד שבו החדרי לידה ממוגנים

בטח יהיה עמוס כי עוד ירצו לבוא ללדת שם, אבל אם זה מרחק סביר שווה נסיעה.

וכדאי להתקשר לבתי חולים לברר מה הם עושים עם החדרי לידה בזמן חירום. עכשיו הם כבר בטוח יודעים...

כאילו לומר לתינוק חכההה יש התראה..חח

נראה לי 'אי אפשר לרוץ למקלט תוך כדי לחיצות אז זה נשמע כמו נסיון להרגיע..אולי

ולפותחת- וואי זה באמת מממש מובן הלחץ

לפני לידה גם ככה יש מלא סימני שאלה ומתחצומה יהיה אם

אז בטח במצב ההז

גם לי יצא ללדת במלחמה בכל מיני מצבים פעם אחת באמת במרתף של בי''ח והיה פחות מוצלח האשפוז אחר כך ופשוט השתחררתי הכי מהר שאפשר..ככה שקצת מעודדת שאם מתמקדים באוצר הקטן ובנס ההז מצליחים להתמודד גם עם תנאים פיזיים פחות נוחים..

לפני זה מאיים

אחר כך אפשר גם להסתכל על זה כסיפור לספר

יש לי מלא מהלידות האלו

במבט לאחור מסתכלים על זה אחרת

מפחדת מזה שיהיה בלאגן, שלא יתנו אפידורל ומכל הלחץ של אזעקות גם מבחינת הלידה וגם עם הילדים האחרים אני חושבת שבעלי יצטרך להישאר איתם.

אין לי בעיה גם להשתחרר שנייה אחרי הלידה חח

רק שבע"ה הכל יהיה טוב 

ממליצה להתקשר לבית החולים שבו את מעוניינת ללדת ולשאול אותם

לי זה מאוד עזר.

אם רלוונטי לך המיקום.

שיהיה בשעה טובה ובקלות  בידיים מלאות.

זה נראה כאילו זה אמור לקרות כל לילה

וכל יום כמעט יוצא הודעה בנושא

וכבר שמעתי מכל מיני מקורות הנה הלילה זה הלילה....

ולא לילה ולא כלום.

קיצר תהיי רגועה יש סיכוי גדול שתלדי רגיל בזמן רגיל 

(חוץ מ2 שהם מוגנים חלקית)

לגצפמרי לגיטימי בעיני לברר את הנתון הזה

מה שיתן לך את הרוגע שאת צריכה

אנחנו סובלים הרבה מפחדים של לפני ופשוט חבל

יש איזה תרבות של הפחדה בלתי פוסקת בתקשורת (רייטינג פשוט) וזה ממש משפיע על כולם וחבל.

כרגע אין אינדיקציה בכלל מה יקרה במידה וארה"ב תתקוף והאם זה יהיה בסדר גודל של מה שהיה

מבינה את הלחץ בטח בזמן של חודש תשיעי אבל באמת שחבל על פחדים מראש, אישית זה מה שלמדתי בשנים האחרונות, לנסות למזער את הדמיונות והפחדים מראש... נראה לי שכבר כעם הוכחנו את היכולת להתמודד עם הרבה מצבים מורכבים...

את יכולה לנסות שמן אקליפטוס שמותר מגיל לידה (יש כמה סוגים, חלק מותר) או שמן אורנים בקפסולות בשם ג'נגבול (כתוב עליהן מגיל 3 חודשים אבל רופא אמר לי שמותר מלידה) או מי מלח שמותרים מהלידה.

זה די מעורר רחמים לראות אותם חולים בגיל הזה, אבל זה בטח יעבור תוך כמה ימים. מקסימום היא תנשום מהפה בינתיים ותאכל קצת פחות

לק"י

אבל ב"ה זה מסתכם בנזלת.

אז אני באמת שמה לו מי מלח לפי הצורך.

שהיא עוד רגע מתפרקת בכל הלבשה של גופיה, אז צינון ומחלות זה בכלל...

שימי אותה במצב מאונך עלייך, במנשא או משהו, ככה יותר קל להם לנשום. וכשאת ערה ומשגיחה אז אפשר גם להשכיב על הבטן, אצלנו ראיתי שככה הנזלת יותר יוצאת, הוא שוכב על הבטן וכשאני מרימה אז הכל מתחתיו מרוח בנזלת, כשהוא שוכב על הגב אז הוא נושם בכבדות כזאת אבל הכל מחוץ לאף יבש...

ביום היא ממילא בידיים..

או על הבטן ואני כל הזמן מסתכלת שנושמת

הלילה הגבהתי לה את הראש..

(לא שמה מנשא במשכב לידה אבל היא כן עלי בישיבה או בידיים אחרות)

וכשהתינוק שלנו היה מצונן הרופא ילדים הביא לי מיי מלח ומזרק

הייתי משריקה לו בעדינות מיי מלח לאף ואז הופכת אותו על הבטן ודופקת לו קלות על הגב איזה דקה

הנזלת נשפכת

ללכת לאוזניים או חלילה לרדת למטה 

הסוג הזה מאד מומלץ, אני משתמשת בו המון, וזה מתאים מגיל לידה

אוטריוין מכיל תרופה,

זה מי ים שעברו עיבוד וזה בעצם כמו סתם מי מלח אבל בשפריץ, זה מנקה ופותח את האף.

אם את מחליטה להשתמש בזה, תנסי קודם כמה שפריצים באוויר כדי להיות בטוחה שאת יודעת איך ללחוץ על זה ולמנוע מצב שבניסיון לחיצה הבקבוק נדחף בטעות לכיוון התינוק.

קודם באויר. זה באמת חכם כי צריך להרגיש את ההתנגדות של השפריץ.

בהצלחה

מה לגבי סטריפינג?

זה יכול לעזור לתהליך להתחיל אם יש תנאים

מתפללת בשבילך שהכל יעבור בשלום ובקלות ממש בקרוב 

קודם כל לדעתי את צריכה להיכנס קצת למערה שלך.

יש מערה כזאת שנכנסים אליה לפני לידה

פחות לענות לטלפונים והודעות, פחות ליצור אינטראקציה עם אנשים מסביב.

להקשיב למה שהולך בתוכך...

אולי כדאי ללכת לדיקור סיני או לנסות זירוז טבעי (כמובן אחרי ייעוץ של רופא, אני לא מוסמכת), לעשות תרגילי ספינינג בייביז יכול לעזור, להקשיב לאיזה פודקאסט מרגיע, אולי ללכת לשחות קצת במים.

להתפלל וגם להרפות.

חיבוק חזק, זה ממש לא פשוט.

ה' איתך 💙💙💙

לק"י

לידה בהחלט יכולה להתחיל פתאום. בלי שום הקדמה. מאחלת לך בעז"ה לידה קלה ומהירה, בנחת, ובידיים מלאות ובריאות🙏🏽

(ואגב, אני גם ילדתי בן במשקל 3.800 ב-41+2. הוא היה פשוט ארוך. ויצאתי בלי כלום ב"ה. אבל מלכתחילה העריכו אותו בפחות).

אולי יש באזור שלך בית חולים פחות מלחיץ?

סתם כי היה נשמע לי שיש סיכוי שככה אני אהיה עוד 30 שנה...

את אמא שלי ויש לנו קשר טוב , כשהיא רוצה להתעניין היא יודעת , פה זה נטו שהיא שכחה אותי ומתרכזת בעצמה .. ואני מאוד פגועה מזה , באמת שזה לא על העניין של תהיה או לא תהיה בברית ואני גם הכי אפרגן לה שהיא תטוס ותהנה משהו שהיא לא עשתה שנים למען עצמה , אבל אל תהפכי את עצמך לסיפור המרכזי עם החישובים של איך ומתי זה יהיה, כשאני סובלת

לחץ

של רופאים .. 

האמת שזו קצת הזיה, להגיד לך למשוך כדי שהיא תוכל להינות. עם כל הכבוד לזה שהיא לא הייתה בחו"ל, זה לא עכשיו הראשון בסדרי העדיפויות.

מה עם בריאות העובר? בריאותך שלך?

יש לך תמיכה? דולה?

יש לך את התמיכה של ה' תתפללי ובע"ה הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. מחזיקה לך אצבעות!

היא ממש מלאה באגו וגם כשהיא זו שפוגעת , אם מוכיחים אותה היא מתנהגת כמו הקורבן . אז מראש נמנעתי מלהגיד לה ישירות , היום רק העזתי להגיד לה שזה מעצבן אותי שהיא מאחלת

לי למשוך עד סוף השבוע כשאני כבר לחוצה ועייפה והיא אמרה לי "מה קרה אסור לי להגיד כלום מה כבר אמרתי ", אפילו לא התקשרתי אליה אחרי הבדיקה , נטו עדכנתי בוואצאפ של המשפחה שהשתחררנו שוב, והיא אפילו לא התקשרה (ככה היא כשהיא מבינה שהיא טועה אבל בחיים היא לא תודה או תחזור בה, להפך היא תצפה שאת עוד זו שתזמי שיחה). ובעלי בכלל עצבני עליה פיצוצים אני עוד אדם שיודע לספוג ולשתוק , בעלי ממש רותח ופגוע.

והשליטה העצמית.

האמת שאני הייתי לוקחת את זה גם קשה, אבל נראה שאת התרגלת אליה וכבר לא מצפה שהיא תשים את עצמה בצד.

בעלך לקח את הצד שלך במקומך?

נראה לי את אישה חזקה מנטלית, אז נשאר רק לבקש ולהתפלל שאכן יהיה צירים רגילים והכל ייגמר בע"ה בטוב!

גם לי בלידה הקודמת היה הריון עודף פלוס (הגעתי לשבוע 42...) והיה לחץ גדול בגלל אירוע משפחתי קרוב.

אמנם לא אמרו לי מפורשות לכי לזירוז או משהו כזה בגלל האירוע אבל כן היו שאלות תדירות אם מתקדם משהו .. והיה מאוד קשה ומלחיץ. ולצערי בתי החולים עם ההלחצות שלהם לא עוזרים .. אני באופן אישי הלכתי רק למעקב בקופה כי ידעתי שבבית חולים ישגעו אותי יותר ורק בשבוע 42 הגעתי לבית החולים.

לצערי בימינו צריך להגיע לבתי חולים בגישה לוחמנית כי הם מתרכזים בעיקר בלכסות את עצמם ולא בטובת היולדת ..

אז מבינה אותך מאוד, חיבוק גדול !

כל עוד המדדים תקינים , אין האטות או מיעוט מים וכו' אין לך סיבה אמיתית להיות בלחץ

לק"י

אז לא הייתי מושכת מעבר להמלצות.

(ונראה לי שעד סוף שבוע 41 זו ההמלצה המקובלת הכי מאוחרת בבתי החולים).

הרופאה אמרה לי מפורש

ההמלצה של משרד הבריאות זה 41+3 אז אני ממליצה לזרז

אבל תדעי שהזירוז רק בגלל התאריך, שאר הפרמטרים טובים ואת יכולה לסרב. (ומאד עודדה אותי שלידה טבעית יכולה להתפתח)

וראיתי שזה ממש תלוי על מי נופלים מבחינת רופאים.

רופאים מבוגרים בדרכ יותר נוטים לשדר רוגע,

רופאים צעירים יותר מלחיצים.

אבל בפורום קראתי על בתי חולים שממליצים בסוף 41.

(וכנראה שרופאים עם ניסיון יותר רגועים בגלל הניסיון. למרות שלי יש ניסיון הפוך עם רופא מבוגר. בבית חולים לא הלחיצו אותי. כן המליצו מתי לזרז).

לק"י

היה לי חשוב להדגיש לגבי זה שהכל תקין. שלא תמיד רואים הכל בבדיקות.

(ולגבי בדיקות בקופה, לא בכל מקום זה אפשרי בשבוע הזה. וגם בקופה יש כאלה שילחיצו לזרז).

יש לך זכות להחליט מה שאת רוצה

הגוף שלך שייך לך ואת אחראית עליו🤍 ורק להגיד ש3800 זה גדול אבל לא מאד מכובד וכל הזמן נולדים תינוקות במשקל הזה בלידות טבעיות ואפילו במים....

גם במשקל של 4 ויותר

זה מאד תלוי הרופא ובבית חולים אבל לגמרי מבינים היום (לפחות בחלק מהמקומות 🫣) שתינוק גדול זאת לא עילה לניתוח!

בהצלחה שיהיה בקלות ובטוב בעז"ה 🤍

כל פעם בלילה מחדש

לכן ערה עכשיו

ובעלי נוחר לידי וזה מעצבן שהוא ככה ואני לא .

לפחות יש לכם ממד לא כמונו?

לק"י

אצלינו 2 הגדולים (11 ו-8) יורדים לבד. עד הלידה, בעלי ואני הרמנו את שני הקטנים (כרגע בני 5.5 ושלוש ורבע).

סביר להניח שעכשיו נרים את 2 הקטנים. ובת ה-5 וחצי תרד לבד.

(אנחנו גרים בקומה שניה ויש לנו מקלט בבניין).

אם יהיה כנראה אשאר רגועה...

"כלום לא מפחיד...הכל כרגיל... כלום לא קורה פה...כלום לא קורה פה..."

מלחמות של התקופה המודרנית הם יותר רעש חזק ומלחיץ פיצוצים, הרבה תשקורת ובלאגן ואימה אבל ב"ה פחות אבדות בנפש.  

מצד שני

כאילו מה יותר מפחיד מימה שהיה עד עכשיו?

הדיבורים יותר מפחידים מימה שקורה בפועל

בסביבה שלנו.
סיוט
מבינה לליבך
השבת לא ישנתי טוב, כי הייתי דרוכה
נקווה ונתפלל לטוב
סליחה שאין לי דרכים להירגע, אותי מרגיע מתוק! ומוזיקה טובה

והפעם ילכו עד הסוף.

המשטר באיראן צריך לפחד, לא אנחנו.

צריך להתכונן ולהתארגן, להכין את הילדים שלא יופתעו.

האזעקה הראשונה תהיה להודיע שהתחילה מלחמה אז אין טעם להיות דרוכה כל רגע.

אם אין לך אפליקצייה של פיקוד העורף זה הזמן,

זה נותן התראה כמה דקות לפני אזעקת טילים.

אפשר לרדת באווירה רגועה יחסית.

במקלט כדאי מאוד שיהיה תיק מוכן עם משחקים ואוכל.

שהגדולים יותר יכירו את התיק "ויחכו" להגיע אליו.

לברוח ממשהו זה מלחיץ,

לרוץ בשביל להגיע ליעד זה מדרבן ונעים יותר אז עדיף להפוך את זה להגעה לתיק.

כשהכל מוכן לא צריך להיות דרוכים כל רגע,

מן הסתם אי אפשר לא לחשוב בכלל,

אבל אפשר להרפות מהמחשבות.

הגיוני שאחרי לידה הכל רגיש יותר

🤗

ואצלינו אגב רוב הפעמים ההתראות לפני לא תמיד היו נכונות- ולא היתה אזעקה בסוף

ולפעמים היתה בלי התראה

ואין ממד או חדר בלי חלונות

ומקלט זה לנסוע ברכב בלבד ולא קרוב ולא פרקטי עם חבורת קטנים

בטח לא בלילה

בחיים לא נספיק

אז אני לא בחרדות כי ב''ה לא חיה ככה ומשתדלת לא להתעסק במה שאין לי עליו שליטה

אבל כן מרגישה שזה בכל זאת מאתגר מחשבתית התחושה שאין אפילו אשליה של מרחב בטוח

אני לא היחידה

זה בעיה בהרבה ישובים שאין ממדים והרוב בניה קלה או קרוואנים

הפותחת תיארה מצב שיש להם מקלט והיא הייתה כל השבת בדריכות אם יצטרכו לרוץ אליו ועל זה עניתי.

אם יש לך שאלה אחרת, את יכולה לשאול בנפרד ולקבל תשובות שרלוונטיות למציאות שאת מתארת.

מאוד הזדהתי והסכמתי איתך אבל כשניסיתי לקחת לעצמי נתקעתי על זה שאני לא מצליחה להתמקם נכון כמו שתארת

אני כן רגועה ולא בחרדה

אבל אם וכש..זה כן מלחיץ

אל תשכחי שביישובים יחסית מבודדים הסיכוי שיפול טיל הוא ממש ממש קטן.

יש סיכויים לשברי יירוט ולא כדאי להיות בחוץ,

אבל אם מדובר בבניה ממש ולא קראוונים,

בטח עם הבניה בשנים האחרונות שיש תקן לגג מבטון מלא,

אז הבית כן מוגן.

בקראוון האמת לא הייתי נשארת, עדיף להיות שבוע אצל ההורים לדעתי.

אני בכל אופן יותר רגועה כשאני יודעת שיש לי תוכנית לשפר מצב במהירות במקרה הצורך.

כלומר גם אם הייתי מתכננת להישאר בבית בקרוואן, הייתי מעדיפה לדעת שיש גם תוכנית ב' שאני יכולה ליישם.

וסתם שאלה,

במקומות שגרים בקראוון, אין בתי ספר וגנים עם מרחב מוגן?

הרי לא יהיו לימודים, אז אולי אפשר לסדר שם משהו.

ביישוב שבתהליך הסדרה. הגן בבנייה קלה.

ולא רק זה, המועצה שדאגה סופסוף להציב פה מיגונית אחרי שנתיים מלחמה לא הציבה אותה ליד הגן כמו שהיה מתבקש 😏

זה שהסכנה היא בעיקר שברי יירוט.. ויש גג בטון ואולי נרד לקומה למטה שאמנם יש חלונות אבל יש כמה תקרות בטון מעליה אז אולי עדיף

אבל מצד הישוב אין בבתי ספר כלום הכל קרוואנים

וגנים יש מקלטים בגודל מיניאטורי והם אחד ליד השני ולא מספיקים לכלום

ולא נגידים ברכב וזה הנתון הכי קריטי

בסבב הקודם בעלי היה בצבא ואני בהריון עם תינוק וקטנים..לא חלמתי לנסות

אני קולטת שאני לא מצליחה בכלל לעכל שיש מצב שמתחילה מלחמה כזאת שוב

כרגע נותנת להכל לעבור תידי ומכחישה כי אין לי כח לדמיין שזה אמיתי

מרחק 5 דק נסיעה לפחות

והמקלטים שם עמוסים משהו מזעזע

היינו שם פעם אחת במלחמה הקודמת

והעדפתי כבר לא לצאת בפעמים הבאות

או מתחת למדרגות גם נחשב מרחב מוגן, כשאין משהו אחר.
אותי זה היה מרגיע...

אנחנו לא נכנסים שם

ואין מסדרון

אבל בוחרים את הרע במיעוטו

קלה וקראונים, ואם זה אומר שגם הגנים והמעונות עדיין בלי ממדים.

אבל למקרה שהם כבר מבני קבע ויש בקרבתכם, בתקופות של אזעקות חוזרות אצלנו לפחות ניתן היה להשתמש בהם וככה ירד עומס מהמקלטים הציבוריים בשכונות שלא בנו ממד. אם זה מעשי לכם, תנסי לברר עם גננת או מנהלת מעון שבקירבתכם על האפציה ואיך בזמן אמת אפשר להיכנס. כמובן להקפיד לשמור על ציוד ועד כמה שניתן לא לאפשר לילדים לראות את קוד הכניסה אם יש קודן.

הגנים באותו המקום בערך ככה שרחוקים מכל מי שלא גר צמוד..

וגם מעט למלא אנשים..ובלי חניה צמודה -מדרגות וכו

ובשום צורה לא נצליח להעמיס את כולם לנסוע לסחוב אותם מהאוטו לגן בזמן הנתון וגם פעם אחת מילא..אבל כמה פעמים בלילה?

זה פשוט לא מעשי כשיש ב''ה הרבה ילדים וגם תינוקות

עם 2-3 עוד אפשר אולי

לא מעבר

וגם צפוףףףף זה מקלטים קטניםםםם ומלא אנשים ואין מקום לזוז

לא יכולה לסבול את זה יותר. כל פעם לחיות עם חרדה ממשהו אחר

התפרצות חצבת. מלחמה. יוקר מחיה. סופה. מלחמה

פשוט לא שומעת חדשות ולא מתעניינת בזה. לא רואה איך זה עוזר לי להתכונן למלחמה כל הזמן.

יש בבית אוכל ויש בקבוקי מים.

חיה את היום ומשתדלת להנות ממנו ומהילדים ומהמשפחה.. כשתגיע מלחמה כולנו נדע ונצטרך להתמודד..  

ודרך אגב גם לנו אין ממד , גרה בבית פרטי יש מקלט שצריך לצאת מהבית וללכת, לרדת מדרגות עם מס' ילדים ותינוק.. רוב הזמן בעלי לא בבית... 

מקווה שזה יעזור 🙏

תיזכרנו את הילדים מה עושים במקרה ו...

ומפה משחררים.

זה לא בידיים שלנו.

אם יש אזעקה אנחנו יודעים מה צריך לעשות.

לצערי כבר מתורגלים לגמרי...

וכבר זאת לא תהיה הפתעה כי כל לילה זה אולי הלילה... אז החצאית שהיתה ליד המיטה בתקופה שהיה יותר אזעקות פשוט חזרה לשם.

ותהיה התרעה של לפחות כמה דקות קודם, מה שמאפשר עוד התארגנות קצרה בזמן אמת

אני ממש שחוקה מהשגרה ודווקא מתאים לי קצת חופש עכשיו 🫢

המלחמה הקודמת היתה זמן גיבוש משפחתי. שנינו לא עבדנו, ישנו כמעט כולם יחד במקלט (אני + הקטנים והגדולים שרצו) והיתה חוויה טובה.

אולי לכן לא כל כך אכפת לי מהדיבורים סביבי?

יאללה, מה שיבוא יבוא (ורק אם אפשר- שלא תתבטל לנו הבת מצווה המתקרבת).

בפן הפרקטי יותר-

המלחמה הקודמת פרצה עם 'התראה לקראת התראות'. אז אני בכלל לא מפחדת מאזעקה של הרגע להרגע.

וגם ההתראת עשר דקות לפני היתה לי מעולה. מספיק זמן להעיר את כולם, להתלבש סמלי ולעבור יחד למקלט (3-4 דקות הליכה מהבית).

לא יודעת. אולי סתם אני בהדחקה.

אין לנו שליטה על מה שיהיה אז בואו ניק את זה בטוב עד כמה שאפשר.

בשורות טובו בעז"ה 

כי מבינה אותך בפן האישי אבל חושבת שזה מאוד רגיש לכתוב דבר כזה בפרהסיה

א. אנשים איבדו את החיים שלהם, את הקרובים שלהם.

אנשים איבדו בתים על כל רכושם ועוד לא פוצו על זה עדיין

אנשים פגועי נפש מהסיטואציה.

ואז היו לנו ניסי ענק ותוך שבוע וחצי הסתיים בנס

אז אני גם מקווה לטוב אבל אסור לבא בגישה שאננה כזאת שבטוחה 'הכל יקרה העתק הדבק כמו בפעם הקודמת

וגם בראיה כללית לא לכולם כל כך זורם וסבבה בסיטואציה.

מעלה פה שוב את המגויסות שלבד ובזמן כזה זה פשוט מטורף שאין לתאר.

יש פה מלא פוסט טראומתיים

י ש מלא אנשים בלי מרחב מוגן

ובגדול מה שמנסה לומר

מלחמה זה דבר כללי

עם השלכות הרות גורל על כל העם ועל מלא יחידים

מותר והגיוני ונכון לבטוח בה' ולא לשקוע בחרדות להתפלל לניסים ולחשוב חיובי

גם אני משתדלת להיות שם.

ומותר גם בסתר לחשוב שאולי התזמון עכשיו יחסית מוצלח מבחינתי🫣(גם לי זה עובר בראש כי בעלי בדיוק משתחרר מסבב ..וממש פחדתי ששוב לא יהיה איתי)

אבל אני מרגישה שלכתוב את זה ככה בגלוי

לי זה הפך את הבטן.כי אימאלה אנחנו לא באמת יודעים

אנחנו צריכים לחשוב טוב

אבל לא להסתמך עליו כמובן מאליו

ולומר שסבבה לי מלחמה כרגע

זה משפיע על כל כך הרבה

ומכאיב וגובה מחירים גם כשיש ניסים ובעז''ה מקווה שיהיו ובגדול.

פשוט בעיני לא כל דבר כזה כדאי לכתוב.

אבל יודעת שלא התכוונת בכלל למשהו אחר ושרק שיתפת בפש'טות. ומותר והכל בסדר

זה לא נכתב ממקום ביקורתי בכללל

וסתיחה אם פגעתי כי ממ שלא התכוונתי

פשוט לי הז היה רגיש ..והרגשתי שזה מערבב אותי בלב..

אנחנו לפעמים נזהרים מלכתוב או להגיד דברים שטובים לנו, כי זה יכאיב לאחרים, יפגע בהם, או סתם מפריע ולא עובר טוב בגרון.

ואז, יוצא מצב - שרוב השיתופים של אנשים - זה על כמה רע להם, כמה הם מסכנים, כמה כואב, וכמה קשה.

אנשים מפחדים להגיד גם כמה טוב, כי לפעמים זה לא נעים לשמוע.

אני מבינה את שני הצדדים, כן?

הייתי בכל אחד מהם בזמן כזה או אחר בחיי.

אבל לא מזמן שמעתי על העניין הזה ברשת, שאנשים לרוב לא משתפים את הדברים השגרתיים הטובים בחיים שלהם.

כלומר כן יש הרבה שיתופים של טיולים, אירועים וכו'.

אבל סתם איזה כיף ביום יום?

איזו שיגרה מבורכת?

לרוב לא. כי זה מפחיד להראות שטוב לך, זה יכול להכאיב לאנשים, לגרום להם לקנא.

ואנחנו כמובן לא רוצים ח"ו להכאיב לאנשים במקומות שלהם, ואני גם לגמרי לא אוהבת ולא מתחברת לתרבות השיתופים הזו..

אבל לפעמים לשתף בדברים טובים, באחד על אחד, או פה בפורום שזה יותר אנונימי..יש בזה דווקא ברכה בעיני.

אני שמה לב שכל שאני קוראת יותר ויותר דברים כואבים, קשים - זה מכניס מן אשליה כזאת שהעולם מבאס..ואגיד את האמת, החיים שלי טובים ב"ה, אבל לא משהו מנקר עיניים בכלל..הכל רגיל. לכאורה. עברתי דברים באמת באמת קשים בחיי, שיש להם השלכות והשפעות כל הזמן. בילדות, בבגרות, בחתונה, בהורות. באמת שזה מלווה אותי בכל שלב בחיי, או בחיי המשפחה שלי.

אבל כשאני שומעת אירועים קשים של אנשים, אני מרגישה קצת לא נעים שכאילו לי טוב, ולהם לא.

ואז מזכירה לעצמי "אבל גם לך היה קשה"

לא רוצה להיזכר כל הזמן בקושי ובעבר, אני רוצה לחיות קדימה לעבר טוב יותר בעז"ה.

בא לי להרגיש שהקשיים והטראומות מהעבר רק יצמיחו אותי.

את יודעת כמה פעמים עובר לי במחשבה "טוב לה והיא מצליחה במה שהיא עושה כי היתה לה ילדות טובה ובריאה"

אבל גם כמה פעמים עובר לי במחשבה "איזה עוצמתית היא שלמרות כל מה שהיא עברה בחיים היא קמה ומאירה בתוך החושך"

ובא לי להגיד לעצמי שגם אני יכולה להאיר מתוך החושך. אבל אני מוצאת את עצמי מפחדת, כי כבן אדם בוגר - מי שלא מכיר אותי מהעבר, לא יודע את סיפור החיים שלי. ואני לא אצעק אותו או אסתובב עם שלט. וכשמסתכלים עליי היום כלפי חוץ, אף אחד לא משער מאיפה הגעתי. 

ואז נולד הפחד הזה לשתף כמה טוב, כי הוא יכול להכאיב.

והוא באמת יכול להכאיב, כי הנה אני שהייתי גם בצד השני, צפיתי מהצד כמה נראה שטוב לאחרים ואני בתוך מערבולת קשה של החיים.

אבל אי אפשר להיות בפחד הזה כל הזמן.
 

משהו בתרבות השיתוף של הכאב והרע, קצת משפיעה עלינו גם בהסתכלות עלינו, על אחרים ועל החיים בכלל.

אני לפעמים שומעת את הדס לוינשטרן רייכרט, מדהימה ביותר..שחוזרת כמה פעמים על המשפט החיים שלי מושלמים. ולכאורה אפשר לשאול "איך אישה כמוה יכולה להגיד משפט כזה?"

אבל אפשר, ורצוי.

מצד שני, זה כאילו רק למי שעבר דברים קשים מותר להגיד שטוב לו. כי כולם מרחמים עליו, ואז אף אחד לא יקנא בו.

אבל יש כ"כ הרבה אנשים בעולם שאף אחד לא יודע את סיפור חייהם, ואת הגבורה שהם פעלו בה - ויש מצב שבגלל האנונימיות של סיפור חייהם, יהיה להם מן איסור חברתי לשתף כמה טוב להם כי זה יפגע באחרים.

אז זה יצא לי ארוך ותכלס לא יודעת מה השורה התחתונה של כל מה שכתבתי, אולי שנהיה חברה מכילה יותר. שנשמח ונפרגן אחד לשני כשטוב למישהו, ונתפלל שגם לנו יהיה טוב.

שגם אני הייתי נהנית מחופש בגלל אזעקות (בעיקר שהרבה פעמים אצלינו היתה אזעקה בלילה, ואז חופש, וב"ה לא היו עוד אזעקות).

לעניות דעתי, רופאים כבודם במקומם מונח.

אני חושבת שכדאי לבדוק וללמוד כמה שיותר לפני שמגיעים לרופאים

לא כדי לזלזל בהם ולא להקטין מהידע שלהם 

אבל כדי לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולהעלות עוד נקודות למחשבה.

וגם הרפואה היום לצערי לא כל כך הוליסטית

אם יש בעיה במשהו מתמקדים רק בו ולא כל כך מסתכלים על ההקשר הרחב ועל תופעות נוספות שאולי קשורות.

גם אם לא ככל הנראה היא לא היתה מתחילה בivf לפני שהייתה עושה בדיקות דם לבדוק מאגרים ופרופיל הורמונלי.

יותר מזה, קופת חולים וביטוח לא היו מאפשרים להתחיל תהליך יקר של ספירת זרע והזרקות לפני בדיקת דם.

(כמובן אופציה שלישית על מה שכתבת היא ללבוש חולצת בסיס 😉)

מסבירה:

לשרוול יש גזרה - רחבה יותר סביב הכתף וצרה יותר קרוב לכף היד.

יש גם פיתול של החיבור העגול של השרוול.

עם גרב לדעתי ייצא לא יפה ולא נוח..

(לא סובלת ללבוש שתי שכבות)

ואני רוצה להוסיף עד המרפק 

@לפניו ברננה! 

@שמש בשמיים 

@מצפה88 

@חשבתי שאני חזקה 

@מכחול 

@התלבטות טובה 

@בוקר אור 

@בארץ אהבתי 

@ואילו פינו 

@מישי 22 

@התייעצות הריון 

@השם שלי 

@שומשומונית 

@כבת שבעים 

@תודה לה'' 

@עוד מעט פסח 

@חולמת להצליח 

@פצלשהריון 

@אוהבת את השבת 

@אמ פי 5 

@שמ"פ 

@רקאני 

@שירה_11 

@תוהה לעצמי 
 

אני חשבתי שפעם בשבועיים זה תדירות טובה, אבל באמת הוא דועך אחרי בערך שבוע... לי אישית זורם גם לקחת זמנים בשרשור ישן, אז זורמת עם כל החלטה שתהיה כאן

והטיפים שלי- הכי יעיל והכי קשה לישום- מחקתי מהטלפון את היוטיוב והדפדפן (ספציפית בזה אי אפשר למחוק אז השבתתי) ואז אני נגישה לפורום ולגוגל ולכל הדברים רק במחשב, הפיתויהכי גדול בטלפון זה הוואצאפ. וכשאני לוקחת זמן רנה אני סוגרת את המחשב ושמה במגרה וזהו. צריכה להשתדל לא לגלול מדי בוואצאפ (אפשר לבזבז שעתיים בקריאה של התכתבות מלפני כמה שנים עם חברות, או מדפדוף בתמונות פרופיל של כל האנשים בקבוצות, או מהערוצים שהוסיפו לוואצאפ למרבה הצער... וזה גם יכול לקרות לי כי המסך נורא ממכר)

עוד טיפים- לחשוב ולהחליט מה כן עושים בזמן הזה ולא רק מה לא. נניח לקחת זמן כדי לסדר ולשטוף כלים, אם אני אסדר ואשטוף כלים יהיה לי הרבה יותר קל. או זמן להיות עם הילדים, אם אני אשב על הספה ואסתכל עליהם היד תחפש את הטלפון, אם אני אשב איתם על השטיח ואשחק לוטו אז הרבה פחות... אם אני אשחק איתם בדברים מעניינים יותר מלוטו אז בכלל אני אשכח שהמסך קיים...

מה שגורם לי להצטרף זה שאני רואה את השרשור....

תמיד כשאני רואה את השרשור ובזכות התיוג אני שמה לב לזה יותר! גם אם לא לוקחת ממש זמן מוגדר או לא כותבת פה אחר כך, היום שלי עם הילדים נראה אחרת. תודה על זה!

אשתדל השבוע יותר לכתוב פה וגם יותר לקחת זמן בלי מסכים

טוב שעניתן!

תודה

ותודה ל@שמש בשמייםהיקרה על הטיפים המעולים!!

מוזמנות לרשום גם!

תודה על התיוג!

יש לי בפלאפון הגדרה של לסגור אפליקציות מסויימות. אז אני מכבה את כל מה שלוקח ממני זמן. דפדפן, אינטרנט, ווצאפ. וככה אני נשארת זמינה בטלפון אם צריך אותי דחוף. כן מידי פעם פותחת את הווצאפ לשיחות וידאו שהילדים אוהבים לעשות עם בני דודים וכאלה. אבל מיד מכבה חזרה.

יוטיוב פתוח לי לשירים מוזיקה

מתרכזת בדברים שרציתי להספיק בזמן הזה. עם זה זמן איכות עם הילדים. לסדר משהו מסויים או כל דבר אחר שחשוב לי

אם צריכה לבדוק משהו, פותחת את המחשב ולא בפלאפון כדי לא להתפזר

לדעתי גם פעם בשבוע או אפילו לפני אם השרשור ממש ירד,

אני לפעמים מנסה לקחת זמן "רק" כדי להקפיץ...

וקצת קשה לי בזמן האחרון לקחת זמנים.. אז התיוג ממש עוזר.

עוד משהו, לפעמים אני מתנתקת מהפלאפון למשך זמן ומתלבטת אם להכנס לרשום, אבל יודעת שאם אני יכנס בטח יהיה קשה יותר לצאת..

והרבה פעמים שמתנתקת, גם אם לא רושמת, מתכוונת שיהיה לע"נ רנה הי"ד, רעות ז"ל (שנראה לי אנחנו באיזור יום הפטירה שלה), הודיה ז"ל וקרן אורה ז"ל