מחר המפלצת חוזרת. סתם כונפה אגוצנטרית. הבעיה היא שהיא מעלי בשרשרת המזון.  לא נורא אנחנו נשרוד אותה. רק צריך לשמור על פרופיל נמוך. לא לתת לה את ההנאה.

מחר גם מתכונת. בעזה את תעברי אותה בהליכה איטית כמו שרק את יודעת ללכת. היום גיליתי שאני הולכת לאט. מאזה לאט. אני מנסה למהר את הקצב פשוט לא מתקדם. חוץ ממתי שאני רצה. אז אני קטיושה. אבל לא יותר מידי כי אני מתעייפת מהר. 

נאני שאלה אותי לא מזמן איך אני יגיב אם היא תתאבד לי מול הפרצוף. היום חשבתי על זה ואני חושבת שלא יודעת מה אני חושבת. זה יהיה דיכאון עולם על אמת זה מה שבטוח. לא דוקא אם זה יהיה מול הפרצוף. בכללי אם היא תמות וה' ישמור איך אני מדברת. למה לדמיין כאלה דברים. בה כולם (כמעט כולם בכא) חיים בריאים וקיימים. 

צריך להוציא סלוגן "די לניתוחי אופי!" ושיהיה זה אותיות זוהרות וגדולות. מהבהבות עדיף. 

בדיוק חשבתי למה לא לומדים לנתח ציורים בבית ספר. כמו שלומדים בספרות לנתח שירים. מהי כוונת הצייר בציור וכאלה. זה יכול להיות מעניין. מי החליט שכתיבה יותר חשוב מציור. הוא בטח היה לא חכם מי שהחליט את זה. או שהוא היה חכם אבל היה חסר לו עומק.

 

נונו כמה דיבורים

לכי ללמוד יא פוסטמה
די לחשוב על לימודים
די לחשוב על
די לחשוב
די

אין לו כלום, לאיש עם הגיטרה.
הוא לא כותב, לא מנגן, לא מצייר, סתם יושב.
ילדים משחקים סביבו, הוא מחייך אליהם.
האיש עם הגיטרה אוהב ילדים. הם לא מאיימים אותו כמו אנשים גדולים.

(אני רוצה להתפלל מחר. מה הסיכוי שאני יעשה את זה.)