"יגעת ולא מצאת אל תאמין."
ולפעמים אף שמצאת אל תאמין בעצמך עד יום מותך,
(שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי [ברכות כ"ט ע"א])
ויש את העניין עם "אחר".
אבל זה לימוד ממש.
תוכו אכל קליפתו זרק.. אהוי!
ואני לפעמים מסתכלת אחורה על התמימות היפה הזו של הווי מתאבק בעפר רגליהם וכו.
ויש והאדם קנאי לקודש. קנאי מאוד אפילו.
קינאת סופרים. קינאת תלמידים. קינאת עייפים למדים.
מה שכן, אסור אסור אסור לשכוח ש - דע מאין באת, ולאן אתה הולך.
כמו תמיד, אבא ואמא צדקו. עלמא דשיקרא.
לפעמים, אברוך.. צריך ללמוד בדרך הלא קלה, שהיא היפכא.
קל לכתוב דרך הקשה.
אבל לא כשאת נזכרת בשיחה של אשת האדמור מתולדות אברהם יצחק והשיחה של הבנות של הרב הדרי.
וכשזה ביחד בראש שלך, אמאלה ואבאלה כמה מתוק עמי.
יהודי מתוק מדבש. יהודי קדוש מכל. יהודי קודש הקודשים ממש. אוי גיוועלדיק!!

ומה שהכי~
אל תפרוש מן הציבור!
(השתתף בצרתם. שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור תענית)
כמה בוער, ככה מבולבל.
מה הדרך שבה דיוק?
לא לפרט פה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

טאטע. שים שלום טובה וברכה.

ושנבטל הרצון לרצונך כרצונך.


כמה צריך ללמוד מהלל הזקן.
והוא זכה, זקן. וואו.
לחשוב על זה. זה מרגש.. אני זוכרת ביסודי, ההצגה, בחצר.
הלל, מגבת, כניסת השבת.
מקווה ומקלחת.
וצעקות רמות, ממש אינדיאני! מי כאןןן היללל!!!!?????!!!??
ואני שואלת אותך,
באמת.
מי. כאן. (!) הלל??

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?