מבכה על שתיקת שכינה
היא בוכה.היא בוכה.
שמי אפר נוהרים על ראשו,
חורבן עומד לקרות
לפרוץ כלהבה רותחת
הבאה לכלות כל.
מה יהיה על הבית
הלאן ינדוד אבינו,האם יישב בדד?
אחי,צאן קדושים
אנא,
עוררו ליבכם
בכו מי מרה לאבינו
מחכה הוא לדמעות אבודיו,
אוסף אותן אחת אחת ובונה מהן מקדש.
והעם מפנה הלב
מתבונן בבעל ובאשתרות,
שעשוע מתגלגל בעייניהם
וחיוכם הרחב
נגד דמעות שכינה היורדות,
מרטיבות רגבי ארץ בדמים.
והבית נשרף.
אש.
תמרות לבבות שרופים.
הם בוכים.
הם בוכים הבנים.
אבני געגוע מתגוללות
מחרבות עולמות
ואותיות י-ה-ו-ה נבהלות,
פורחות אל שמיים בוערים
המומות חורבן הן
ושכינה נודדת אל גלות,
הוא בוכה.
היא בוכה עימו.
ותקופת שממה
דממה
הכל דומעים על גלות
לב מכווץ
מתכנס תוך עצמו
קוטל שתיקת שיגרה
כי חייבים גאולה.
והוא עומד על הר
בפיזום שקט מתגעגע,
מותש וחולה,דומע
מסתת משברי ליבו-
אבנים
כי מין האבנים האלה ייבנה מקדש.
(מוקדש באהבה להשם יתברך.)

