החלפתי טיטול לילדה.

די התלבטתי בנידון

בס"ד

הייתי באמצע הדרכה בעבודה מעשית

למה לא עומדים אצלכם? מילא ביום הזיכרון אפשר לעשות פרצופים על ציונות אבל ביום השואה?

אם עמדו דקה בשביל תפילה המונית,

זה אומר שא"א לתקן 2 דקות של שקט או תפילה,

כי עשו את זה לראשונה בכנסייה?

לא נכנס למחלוקת רמ"א וגר"א והמסתעף,

זה פשוט נשמע לי לא מתחיל...

תגידו שזה משהו של ציויינים, ואתם מתנגדים,

ונניח לכם בשקט.

תפילה בציבור הם לא המציאו (יותר גנבו מאיתנו)

ואם זו שתיקה ולא תפילה - זה לא מה שהם עשו.

יכול להיות שהמקור הוא המדינה,

והוא בעייתי לשיטתכם, ואז זה דיון אחר.

כך שמעתי

בויקיפדיה נראה שהצפירה לא החלה בכנסיות,

אלא שם מרגישים אותה יותר.

ממילא המקור כבר לא דתי,

וממילא זה שוב להיכנס למחלוקת הנ"ל.

בס"ד

זה כלי טוב ואני לא מבינה למה לא להשתמש בו

זה שהם התחילו לא אומר שאנחנו לא יכולים להמשיך

בס"ד

איפה שתבחרי

@בא לי בירה

קדושים

פרקי תהלים עולים חרישית בפי,

וכולם לידי הולכים כאילו כלום

(לא רוצה לפרט איפה זה היה..)

בס"ד

עם הילדים בגן..

בערב יום השואה היה משחק כדורגל מאד מפורסם,

והוא לא שודר בטלויזיה הישראלית כי כמובן זה פוגע בצער של היום.

אז חצי מדינה- אם לא יותר -ראו את המשחק בערוצים זרים ודרך האינטרנט..

איך אני יודע? כי כל מי שראה דיווח שהערוצים נתקעו וקבוצות פייסבוק שלמות דיברו על איזה ערוץ הכי פחות נתקע.

אני אישית לא אכפת לי לעמוד כן?  אבל הרבה כשהם בבית בכלל לא עומדים ולא מתעסקים ביום השואה.

לא נראה לי יש פה פרישה מהציבור...

בנוסף, ראיתי שכתוב בפניני הלכה (יש לי הלכה יומית בפלא')

שהוא כותב שכיוון שיום השואה נתקן שלא כהוגן בניסן לא מתעסקים בצער, אז שיתעסקו במצווה של הקמת משפחה היהודית שזה נגד מה שהנאצים רצו להחריב. 

למעשה, רואים את האנשים ברחוב, רואים אנשים שעוצרים את הרכב שלהם בכביש, יוצאים ועומדים, ורואים מתוך איזו אווירה הם עומדים. 

סתם אנשים, איכפת להם, גם מיום הזיכרון לשואה, גם מיום הזיכרון לחללי צה"ל. ההנחה הבסיסית היא, ש"בליבם" יש מה שניכר - ולא להניח שהם איזה "צבועים" שעושים רק בגלל בושה... איש לא יאמר להם כלום אם ימשיכו לנסוע על 120 בכביש בין עירוני (אני הייתי פעם בנהיגה בצומת מרכזית בב"ש. היחידים שהמשיכו לנסוע, היו בדואים מהסביבה. כל השאר עצרו, כולל ברמזור ירוק..).

לאנשים איכפת, הם מרגישים גם את הערך שכולם ביחד מזדהים, מכבדים. זה גורם לרוממות רוח. לתפיסה שזה משהו ששייך לכולם, לכלל הציבור, לכל המדינה. אני זוכר גם קצת יותר מ"פעם", היה לא פחות.. ומעומק הלב.

אין קשר לכך, שכל אחד יכול באופן אישי (והלוואי שיעשו כך..), לחשוב על עניינם של ההרוגים עקד"ה, ולהרגיש מה שעולה בליבו (למעשה, אנחנו רואים שמי שאינם שמים לב לימי הזיכרון הללו, לא מקדישים לכך בדווקא זמנים מיוחדים אחרים.. לפעמים הרבה פחות מאשר לעניינים כמו המנָיות שלהם וכד'..)

יש ענין של ציבור. גם את בריאת העולם וההתבטלות כלפי ה', כל אחד יכול (וצריך) לזכור באופן אישי, גם את יציאת מצרים, גם את השגחת ה' שמתבטאת בסוכות וכו'.

ובכל זאת, דרכה של תורה שקבעה מועדים לכלל ישראל. אנחנו עם ישראל, לפני שאנחנו אנשים מישראל. 

ויש גם ענין בזיכרון כאומה. כמדינה. בוודאי כאשר מדובר על אנשים שנהרגו בגלל היותם יהודים, או עבור המדינה ושנוכל לחיות בה.

להשתתף עם הציבור בצערם, כדברי הרמב"ם.

לגבי הנושא של "מנהג הגויים":

היו מקומות מסויימים (אנגליה, הולנד) שציינו בעבר ימי זיכרון ע"י פעמונים או צפירה. היום זה כמעט לא קיים בשום מקום מלבד מדינת ישראל.

הטעם הפשוט, אינו כל מיני עניינים "גויים", אלא אמצעי לגרום לכולם להזדהות ברגע אחד, עם דבר ששייך לכלל ככלל, מעבר לעניינים הפרטיים של כל אחד בנושא.

הרמ"א פוסק מפורש, שגם מנהג שנהגו הגויים, ואינו בגלל עניינים של פריצות, או משהו חסר-טעם הגיוני (שאז החשש הוא שמא זה בא ממנהג אמורי או ע"ז של אבותיהם), אין בו משום מנהגי הגויים.

אפילו לדעת הגר"א, שאם מדובר במנהג גויים, אז צריך פסוק וכד' כדי לנהוג בו, זה אם לא היינו עושים כך מעצמנו.

ויש סברא, שאכן המדינה היתה מתקנת כך מעצמה. גם אם זה היה תקדימי. מתאים ליחס שלנו אל הנופלים (כמו שהתגלה שוב בפרשת זכריה באומל הי"ד - שאף גוי, כמובן, לא היה נוהג כמותנו בכך...). קביעה של רגע שבו כולם מתייחדים עם זכרם - והאמצעי לכך הוא צפירה. לא פחות מצפירה כאמצעי להזכיר כניסת שבת לציבור..

וכך שמעתי מת"ח חשוב, שכמו שיש מנהגים "פרטיים" (מכנסיים כמו של היום - לא של הכהנים.., חולצה, עניבה בוודאי.. זה התחיל מעם ישראל דווקא?) - כך גם ביחס לעניינים לאומיים, יש דברים שאחרי 2000 שנות גלות, לומדים ממדינות, מה מדינה כמדינה עושה לצורך התארגנות ציבורית.

ובוודאי שיש ערך בשתיקה - וידום אהרון - ובמחשבה וההתייחדות. וערך בכך שכל הציבור עושה זאת יחדיו ברגע מסויים. מותר קצת לשתוק... את הצדיקות של אמירת התהילים, אפשר להשאיר לרגע אחר... לא חייבים להיכנס לאובססיה של "ביטול תורה" בדיוק באותו רגע. כבוד המת דוחה לימוד תורה..

ואגב מה שכתבת בסוגריים 

"למעשה, אנחנו רואים שמי שאינם שמים לב לימי הזיכרון הללו, לא מקדישים לכך בדווקא זמנים מיוחדים אחרים.. לפעמים הרבה פחות מאשר לעניינים כמו המנָיות שלהם וכד'.."

ממש -אבל ממש- לא נכון!  

"גדולי ישראל", זה לא רק מי שכותבים עליהם באתרים חרדיים וכד'..

גדול ישראל לא פחות, היו הרב הרצוג זצ"ל (שהרב אויערבאך זצ"ל נתן פעם על הראש למישהו לגביו, ואמר לו שהוא היה "מלך בתורה"), הרב עוזיאל זצ"ל, הרצי"ה קוק זצ"ל, הרב משולם ראטה זצ"ל, הרב גורן זצ"ל. ועוד רבים רבים.

"גדולי ישראל", בניגוד למה שמנסים לפמפם באמצעי תקשורת מסויימים, אינם נקבעים לפי השתייכות מפלגתית..

כך שהדיון כאן לא היה על זה.

מבחינת הענין ההלכתי, אם יש בעיה או לא או ההיפך - כבר התייחסנו עפ"י גדולי ישראל הקדמונים. וגם אחרונים שהביאו את דבריהם בנושא העקרוני ("חוקות גויים" וכד').

הרב עובדיה היה עומד ושותק? הרב קנייבסקי עומד ושותק?  כמה שידוע לי הם גדולי ישראל גם בלי האתרים החרדים.

אבל תגיד מי כן עומד ושותק ומורה לאחרים לעשות כך.. אדרבא.

כמה שהבנתי הדיון הוא האם אני פורש מהציבור, והאם בכלל אני צריך לעמוד (ולשתוק, כמו שכתבת)

גם אם זה לא חוקות הגויים.   זאת הטענה שלך לפחות..

הרצי"ה קוק זצ"ל, היה עומד ושותק ומורה כך לאחרים.

כך גם אלו שהזכרתי בהודעה הקודמת, למיטב ידיעתי.

גם הרצ"י טאו שליט"א, עושה כך ומורה כך.

הרב קנייבסקי שליט"א, בוודאי שיש חרדת קדש כלפיו ות"ח גדול מאד. אבל מה שנהיה בזמנים האחרונים, שכל מי שאינו רוצה לעיין יותר מידי באיזו הלכה, ובגישות השונות בכל מיני עניינים, אומר "הרב קנייבסקי", זה לא שייך. גם אם באתר חרדי מסויים כבר לא קוראים לו "הרב", אלא סתם "שר התורה".. מאד לא נוח, כשמידרג הרבנים נקבע לפי אתרי תקשורת, או "משאל דעת קהל". אני מניח שדעתו בוודאי אינה נוחה מזה.

[מה היה עושה הרב עובדיה זצ"ל, אינני יודע. אני יכול לשאול נכד שלו, ת"ח, שאני פוגש מידי פעם. 

מכל מקום, מציע למי שחושב שבשבילו הצפירה זה "ביטול תורה" כי הוא מניח שהרב עובדיה למד באותו זמן... שילמד גם בשאר הזמן בהתמדה שלו..]

יצאת על מי שלא עומד ושותק כאילו איזה חוטא... זה לא בסדר.

וזה לא בגלל ביטול תורה -ממש לא. 

אם מישהו קורא תהילים בצפירה זה כי הוא מאמין שזה מה שעוזר להם אם כבר מזכירים אותם.

לדעתי ולדעת עוד אנשים, יש תשעה באב שבו מתאבלים על כל הצרות שפוקדות את העם היהודי

וזה לא משנה איך כל אחד נהרג. ותאמין לי שאני אשכרה חושב על החיילים כשאני יושב על הרצפה. 

(דווקא בשנים שעמדתי זה רק הכניס אותי לעצבות כי אין למה לצפות.. סתם זוכרים בלי פואנטה)

מי שחושב שהימים האלה שנקבעו לנו זה לא מספיק - חובת ההוכחה עליו לא עלינו.

נ.ב.

למעשה דווקא מי שתיקן את ימי הזיכרון האלה והצפירות ממשיך להקריב חיי יהודים

ולקחת את כספי ניצולי השואה שבשבילם הוא עומד.

א. לא "יצאתי על מישהו"... לא דברתי על "מישהו", אלא על הענין. קרא שוב - ותראה.

אם מישהו אומר, "אני עושה כך וכך כי הרב שלי אמר", אין לי דיון איתו. עושה כי הרב שלו אמר, שיהיה בריא..

אני דיברתי על הענין. הן הלכתית - לגבי הנושא של שלילת הענין של "מנהג גויים"; הן מהותית, לגבי הערך של רגע שתיקה לכבוד, כולם ביחד; והן לגבי לא לאבד הרגשות טבעיות של השתתפות בצער, בגלל נימוקים שכאילו בשם "יראת שמיים". כשיראת שמיים, גורמת לדברים פשוטים להיות לא מורגשים, זו בעיה.

ב. עניינית - מה שאמרת שזה לא בגלל "ביטול תורה", אלא כי חושבים שאמירת תהילים תעזור יותר. כבר אמרתי, אני גם לא רואה "אסון" בכך שמישהו אומר אז תהילים... באתי להדגיש שלדעתי זה לא נצרך. למה? כי תהילים אפשר להגיד גם בזמן אחר; ולעמידה הזו בשתיקה - בניגוד למה שכתבת שזה "בלי פואנטה" ואין למה לצפות.. - יש ערך עצום. יהודי לא צריך לעשות לפעמים חשבון הנפש בשקט, בלי תהילים?.. אז זה חשבון נפש לא פרטי בלבד, כללי. יש הרבה מאד "למה לצפות". לחשוב על הערך של מסירות הנפש למען כלל ישראל, על הערך של ההרוגים עקד"ה, על מה שזכינו מתוך זה. זה חשבון עמוק מאד. אם הרגשת ש"סתם זוכרים" - אע"פ שגם זה לכבוד הנופלים ויש בכך ערך - אז כעת תזכור בצורה יותר גדולה, לא בצורה "חילונית"..

ג. תשעה באב לא ניתקן על זה. הוא ניתקן על החורבן - ונכון שממילא מזה גם שאר הצרות שפקדו ל"ע את עם ישראל. אתה חושב אז גם על הנופלים, יפה מאד.. אבל אפשר גם כל דבר בזמנו.

בפולין, קבעו תענית כ' סיון על פרעות ת"ח ת"ט. כולל אמירת סליחות. עי' בסידור "בית יעקב" לרב יעב"ץ עמדין, עדיין יש שם את זה. לא הסתמכו על כך שיש תשעה באב...

בנידון דידן לא תיקנו סליחות וכד', אלא יום שבאופן לאומי זוכרים, מכבדים, נותנים אל לב. 

אז מה שייך "שהימים האלה שנקבעו זה לא מספיק".. לא נקבעו על זה. זו רק דוגמה איך בסברות כאילו-הלכתיות, מכופפים את השכל הישר.. מי שרוצה לומר כך למסקנה, שיבושם לו - אבל להגיד כאילו זו הסברא הפשוטה, ומי שאומר אחרת, "עליו חובת ההוכחה"?....

כך גם ההיפך - מלא ימי "פורים" נקבעו בקהילות השונות - ולא סמכו על פסח שכולל יסוד כל הניסים...

ד. להגיד "מי שתיקן את הצפירות הללו ממשיך להקריב חיי יהודים ולקחת את כספי ניצולי השואה", זה פופוליסטי למדי.

"מי שתיקן" היו נציגי הציבור. והציבור הוא זה שממשיך את זה. ומי שהיו אז, בחלקם כבר לא נמצאים כאן היום, בוודאי לא בהנהגת המדינה... ובכללי, ב"ה, רוב מה שהנהגת המדינה עושה מבחינת "חיי יהודים", זה להגן עליהם - כולל עלינו שדנים כאן כעת - ולא ההיפך ח"ו. אן ענין לקטרג, בפרט כשהזכות מאד ברורה.

וגם לא "לוקחים כספי ניצולי שואה".. מתגלות מידי פעם עוולות, ובדרך כלל מי שמעלה אותם הם דווקא נבחרי הציבור. ומשתדלים לתקן.

לדעתי, רוב הדתיים עומדים ושותקים.

וטוב מאד שעושים כך.

הרי עושים לכבוד ההרוגים עקד"ה - כך שאין בכך ביטול תורה - אז למה לא לשתוק?

כל שאר הימים לומדים ואומרים תהילים? כולל "חרדים".. ואם רוצים לומר תהילים, אי אפשר רגע לפני או אחרי (אם כי באמת אין אסון אם גם לוחשים אז פרק תהילים..)?

למה "אין טעם" (זה לתגובה שלפנייך), לעמוד רגע בשקט, ו"יש טעם" לכאלה שעושים שעה "התבודדות" בלי להוציא מילה מהפה?...

למה "אין טעם" בצפירה שגורמת שכל הציבור בבת אחת יתייחד עם זכרם וכבודם של ההרוגים על קידוש שמו ית'?

ואצל עם ישראל אין דבר כזה, שעמודים בגלל הכבוד? בוודאי שיש. אין "וידום אהרון" של קבלת הדין ומה שזכה בגלל זה? יש.

הרי מובא בשם בעל התניא דומני, שעשרה יהודים שעומדים יחד באיזה מקום, אפילו לא עשו כלום, מלאך נשרף על ידם.. מכח קדושת הציבור, אז כל הציבור ביחד?

ולמה לא להקדיש זמן לחשוב על ערכם של היחידים שמוסרים נפשם על קידוש השם, איך הוא מתרומם לקדושת הכלל, ועל הגודל של מה שזכינו, שבשבילו הוקרבו קרבנות כאלה, ושבגללו אנחנו כבר כאן ולא "שם"..

ולהזדהות עם צער האומה, והיחידים, מעומק הלב - ולצאת מזה יותר טובים?..

לדעתי, ההפסד כולו של מי שלא עם זה.

במיוחד שזה סתם יכול להגביר שנאה, הרי בעייה הלכתית אין בכלל עם זה, אז למה לא? סה"כ דקה אחת או שתיים.

והרהרתי תהילים בלב

ומי ש"לא מקפיד שם על המצווה" - חוששני שזה יכול לפעמים לומר כמה דברים מעבר לכך, גם כשזה באיצטלה של "יראת שמיים"..

הוא "מקפיד" על זמן בשנה שהוא ממש חושב על מה שהיה בשואה? או שבגלל שלא מחוור לו איזו "מצוה" זו הוא לא עושה את זה?..

בעיני, עקום לגמרי. יש זמן, שהמוני יהודים ביחד עומדים ומקדישים לכבד את זכר אלו שמתו על קידוש השם בשנים האיומות הללו. חושבים רגע, מזדהים עם צער האומה - אז אי אפשר להשתתף בזה?  לדעתי, רחמנות על מי שנוהג כך. מפסיד הזדמנות גדולה של מה שכותב הרמב"ם לגבי "מצטער בצערם"..

[לפעמים יש אפילו כאלה, שממש באותו רגע פתאום נדלקת אצלם החשיבות העצומה של לימוד תורה בהתמדה ולא לבטל רגע...]

הרשב"ש כותב, על מקום שהיו זורקים פיסות נייר בלוויות, שלא יבטלו את זה. כי זה נעשה בתור דבר שהוא "לכבוד המת". אע"פ שלא מובן בדיוק ה"ענין" שבכך. אבל ככה התקבל שם לכבוד. קל וחומר, לעמוד, לשתוק, כולם באותו זמן (הרבי מלובאוויטש הציע פעם באמריקה, שיתחילו כל יום ב"רגע של שתיקה"..)

אמר פעם הרצי"ה זצ"ל, במוצאי שבת פרשת אחרי מות-קדושים,שהיתה סמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל: "מה ענין הצפירה - זכרון קדושים. אז בגלל שהמדינה עושה, לא צריך לזכור קדושים? ישרים דרכי ה' "..

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

זו דרך טובה לוודא שרואים אותך ואתה יכול לחצות בבטיחות.

יכול להיות שאנשים עם חשש לחצות את הכביש מגזימים עם זה קצת יותר מהנצרך.

להסתכל על הנהג כשאתה חוצה

יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא ידועים עד הסוף

אין חובה לפגוע בנפש, וכל אחד מכיר את הנפש שלו ויודע כמה יכול להכיל

לא זוכר מי כרגע מחילה

שאמר שמראות אסורים כוללים בקטגוריה גם מראות קשים של שפיכות דמים. זה מזיק לנפש. בייחוד כשזה מהעם שלך.. כשאני ראיתי את מה שראיתי הרגשתי כאילו במובן מסוים אנסו אותי וחיללו אצ כבודי. יודע שזה דוגמא רדיקלית אבל זה הדבר ההכי קרוב להרגשה הזאת. זה עשה לי כל כך רע שנכנסתי לדיכאון למשך חודש לא עבדתי לא יצאתי מהבית לא שמעתי מוזיקה לא צחקתי בקושי אכלתי.

אבל אחר כך למרות הכל חייבים לבחור בחיים

אגב איך נחשפת לסרט הזוועות?

מן סוג של מזוכיזם כזה. לא ראיתי ואיני מתכוונת לראות, בעז"ה. יש מספיק מועקות ומתח,

לשם מה להוסיף זוועות?

שמוביל אל הסרטון.

מיליוני צפיות, גם מאיראן ו"פלסטין": נתוני "אתר הזוועות" - אחרי נאום נתניהו באו"ם

ואוו היה מדהים ועוצמתי... ממליצה

ובבוקר פחות יש מה לעשות😒 אממ ללמוד קצת.. אולי ללכת שוב לכותל לסוף הצום 

לפעמים שיעורים על אגדות החורבן

לפעמים מגילת איכה וספר איוב עם פרשנים

לפעמים שנ"צ ארוך

לפעמים שיטוט בפורומים וברשתות

אשתדל לנסוע לכותל בל"נ.

בזמנו היו כמו מעגלי למידה מאולתרים באגדות החורבן וכו'. כך עד הבוקר. ותיקין

ואז חוזרים הביתה לשינה עד כמה שעות לפני הסוף הצום.

כיום יש ילדים קטנים על הראש. זה ממלא את היום

מגילת איכה, קינות.

קוראת ספרים על חורבן הבית

ספרים על השואה/ גירוש גם באים בטוב

אפשר עם התרגום גם, או עם מפרשים.

קוראים את החצי הראשון של ספר ירמיה מלבד נבואות הנחמה, ונבואות פורענות ביחזקאל ותרי עשר.

קוראים בלופים א. מזמורים עד, עט, פח, ו- קלז בתהלים.

עושים חשבון נפש, מנסים לבכות, אם מצליחים - נהדר, לא מצליחים - בוכים בלב על כך שאנחנו כל כך רחוקים ממקדש, נבואה, והשראת שכינה שאפילו לבכות על היעדרם לא מסוגלים.

ובסוף היום, מתבטסים על כך שלא עמדנו במצופה מאיתנו מבחינת עבודת ה' המיוחדת של יום מרומם ונורא זה.

סליחה על הרוח הקודר של הדברים.

שבת מלאה בשמחה לכולם!

סיבוב שערים אחרי שחרית,

ואז שינה עד מנחה וצאת הצום.

הייתי מעלה לפה כמו כל שנה אוסף של סרטים מתקופת גירוש גוש קטיף.

קראנו לזה פה בערוץ 'ספיישל תשעה באב'.

רשימת שינדלר

ספר ירמיהו

לא לצאת מהדירה ולבכות תחיים על החורבן ועל החורבן הפרטי שלי

גמרת לבכות?

German concentration camps factual survey

חד־משמעית הדבר הכי מזוויע ומטורף שראיתי בחיים. היו לי סיוטים.

ראיתי את "האזור האפור" שהוא מטורף דיו, אבל זה פשוט... משהו. כאילו, יש לי לב חזק והכל, אבל וואו.

אם כן, למה המזוכיזם הזה.

אם לא, סרטים מבויימים על השואה, בעיני הם כלעג לרש;

אין סרט שיכול לחקות את זה.

זה סרט שהכינו מיד לאחר שחרור המחנות אך לא סיימו לערוך אותו, ובגלל כל־מיני סיבות גנזו את הפילם, ורק אחרי 70 שנה קבוצה של אוצרים ומומחים ערכו אותו וסידרו אותו לסרט.

לא מזוכיזם, פשוט להבין מה בדיוק היה.