אתה בחרתנו / נתן אלתרמן

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.
ובצעוד ילדנו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים-
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.
לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

ורבה דאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אמנות פן יופצצו.
אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירוצצו.
עיניהם מדברות: אל תביטי האם,
איך שורות ארוכות הונחנו.
חיילים ותיקים וידועים לשם,
רק קטנים בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.
ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,
ומידי השותקים גם יחד.

ואני די בהלם שאף אחד לא הכניס את השיר הזה. יטופל

Yehuda Gizbar Fenigstein
אין לי אפשרות להעתיק את הטקסט, אבל
זה שווה את זה

א.
היום בערב היארצייט, ומחר האזכרה, וכבר שנה עברה מאז. מישהו אמר לי, בסערה הזאת שהתרחשה אחרי ההלוויה, ש'גזירה על המת שישתכח מהלב' זה שקר; אין באמת נחמה. הפצע נשאר פתוח, ולנצח הוא ישאר פתוח. המקסימום שאפשר לעשות זה לשאת את החלל הפעור בלב, צעד אחר צעד, לשארית חיינו.

שנה עברה. לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליו וכל היזכרות היא כמו דקירה בלב המתכווץ. ופתאום אני מבין שהאמירה הזאת נכונה, ואין לי מושג אם היא מן הדין או מן החסד. מן הדין - כי חשבתי שהזמן יקהה את השוליים החדים, ולא היא. זה לא יקרה. ומן החסד - כי לפחות זה. שלא אשכח.

ב.
כמה שבועות לפני הפיגוע הוא הביא לי שתי בירות שנשתה ביחד. לא הספקנו לשתות אותן יחד, ולא ידעתי מה לעשות איתן. וכל הזמן נקרעתי בין הרצון לשתות אותן כבר ולסלק אותן מהמקרר ובין הרצון לשתות אותן באירוע שראוי לזה. וחשבתי אולי באזכרה, ואולי באיזה אירוע חברתי, ובסוף הבאתי אותן לחתונה.

ובחתונה, כשאומרים 'אם אשכחך', ביקשתי את המקרופון ואמרתי שאני מבקש להזכיר כאן מישהו שאי אפשר לשכוח. שחשבנו יחד שהוא יהיה כאן, נוכח, עד. והוא לא כאן בגופו. אבל אני חושב ומקווה ומרגיש שגם אם הוא לא כאן בפועל, רוחו בוודאי כאן. אחר כך, בריקודים, פתחתי את הבירות, הרמנו 'לחיים' כולנו, ושתינו.
במובן מסוים, זה היה קצת כמו לרקוד איתו.

ג.
אומרים שהמת ממשיך לחיות בלבנו. זה לא נכון. הוא בלבנו, אבל ממשיך להיות מת. דווקא מפני כן הזיכרון קשה כל כך.

אבל חלמתי חלום לפני שבוע. הייתי איתו במעיין, וידעתי שזה חלום ושהוא מת, ושכל זה לא באמת, ושניה לפני שהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא יבוא שוב, והוא חייך ואמר שכן, והתעוררתי, ובמקום געגוע הייתה, לרגע, איזו תחושת שלווה. שהנה, הוא יבוא שוב. וגם אם בחלום, עדיין: גם זה, אפעס, משהו.

ד.
איך כתב יואל הופמן?
"יֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ.
אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיָה בְּמֶרְחָק שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. שֶׁהַלַּיְלָה כִּסָּה עָלָיו וְהַיּוֹם הֵאִיר אוֹתוֹ וּדְבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ.

זֶהוּ הָאָדָם הַמְּדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים. וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו כָּל הַיָּמִים וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים אֶת שְׁמוֹ הַגַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר."
-----------
(#היו_שלום. האשטאג. כדי שאוכל להוסיף בהמשך עוד כמה הרהורים, סיפורים וגעגוע)

(תודה.)

|בכיתי|

אני יודע שהשירות הזה רגיש לכמה אנשים פה, אבל הוא מעולה.
נראה לי שזה לא הכל, אבל זה מה שמצאתי.


לא קרא איש בשמו, לא אמר איש הנני
לא מסע על שכמו של אש ועצים
לא יד אב שסמך, לא ביקש אי חנני
לא היה איל אחר בסבך הקוצים

רק ניגון של גמרא, רק שירת מלאכים
רק שקלא וטריא בין ספרים פתוחים

ולפתע הרעש בא כאורח
וגווילים נשרפים ואותיות פורחות
ואחר דממה ושקט צורח
ובהיכל מעשנים שמונה מזבחות

ובבוקר הלל - לא עלינו..
ואישה משוגעת זועקת מליבה
והיא נפלאת בעיננו
הנגילה ונשמחה בה?!


https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&url=https://m.youtube.com/watch%3Fv%3DWqzx9hos3KQ&ved=2ahUKEwiWqKfN4v7hAhXDyqQKHY92A8IQwqsBMAF6BAgKEAU&usg=AOvVaw2SYdbLFC5Cm8fhc42sNh6g&cshid=1556866235633

נראה לי שזה הכל, חוץ מההקלטה שיש באמצע. לא?
בכמ אם מישהי כאן נוהג לשמוע וואקלי ורוצה אז יש.

את יכולה לשלוח קישור נורמאלי? לא הצלחתי.

החוויה של הקריאה והשמיעה כאן כל כך שונות. תמיד יש שוני כלשהו, לא חושבת שהוא אי פעם היה בולט כל כך. והמשמעות החדשה פה.

אבל נזכרתי בפיגוע.

טאטע.

 

אוי טאטע.

והביצוע, אני לא אוהב.

 

עכשיו נרגעתי אבל.

השרשור הזה ממש הכניס אותי לכל הפגועים והחילול ה' הנורא.

כמעט כתבתי משהו, אולי כמה אפילו.

כנראה נכתוב מחר...

זמן טוב שיהיה.

טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו
ומה עם החלומות ואילת שלו ואופיר
טרוף טורף ואיננו כי לקח גם אותו
האלוהים והשאיר טנק שרוף עם
תפילין קרועות בצריח.

אם יש מקום שבו נפגשים חברים
אחרי הקרב חפש אחריו וליפה
שלנו תאמר; אחי. אחי, תשע שנים
אחריך בדרכים, עוטה שריון, נושם
אבק ואהבה. עכשיו אני בא לשים
ראש עייף על אותה כתף "כולנו
היינו נשענים עליו" היית נוהג
לומר אחרי המלחמה. אז אם ישנו
כזה מקום, ספר לו שאצלנו יום
יום מחכים. במקום שהיה פעם
ארצנו שוקעים האיים. חלדה
ואפר והכוחות הולכים
וכלים וליד המקומות
שעבר שואלים את
נפשנו למות
והזמן כמו
טנק
דורס ודורס.

רקע לשיר:
ליאור יונתן וספי (יוסף חיים) שאומן הכירו בצבא בחיל השריון. החיבור ביניהם לא היה מובן מאליו, ליאור - קיבוצניק חילוני, ספי - עירוני דתי, אך בין השניים נקשרה חברות אמיצה. תמונה אחת בה מונצחת החברות הזו היא תמונה בה נראים ליאור וספי בארגז של משאית צבאית, כשספי ישן וראשו מונח על כתפו של ליאור.
במלחמת יום הכיפורים נלחם ליאור לחילוץ אנשי המעוזים ונפל. ספי נפצע באותה מלחמה אך חזר לשרת בחיל השריון והתקדם עד לדרגת מג"ד. הוא היה אחד מקציני השריון הבולטים, וכבר בגיל 27 קיבל דרגת סא"ל. ספי התחתן והוליד שני ילדים, אופיר ואיילת.
תשע שנם אחרי נפילתו של ליאור, נפל גם ספי במבצע שלום הגליל בתקרית אש כוחותינו (קרב קמ"ט - קק"ש).
אביו של ליאור, המשורר נתן יונתן, חיבר את השיר חברים לזכר ספי.
(אברהם שחר)

מאוד. תודה על זה

יום הזכרון בשבילי הוא יותר חזק מיום האזכרה שלהם...
יש מן אחדות כזו שסוחפת אותי למחשבות עליהם...
וכבר כתבתי עליהם פעם..דודה שלי ובעלה
נרצחו בפיגוע התאבדות של מחבל.. (https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t866480#9452400)
ציפורה וגדי שמש ז''ל
יהה זכרם ברוך

ליל כוכבים הסהר עלה
את שם יושבת בוהה באפלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
שעה חולפת יום ושנה
עודך אובדת שבויה באמונה.

את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה.
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה.

בדומיה עוטפת התוגה
ובליבך נותרה המשאלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
שעה חולפת יום ושנה
עודך זוכרת ולא מאמינה.

את פרי גנך את תבקשי...

את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה,
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב ולא שב

מדויק כל כך... אמאלה

כמה נכונות המילים.

על דעת המקום
על דעת הקהל
רכבנו סופה וגם סער
בוטחים:
אל תשלח ידך אל הנער

ובישיבה של מעלה
ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא –
הלילה ההוא, ייקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים
יודעים את השעה
שעטו הראלים יובלים
חיילים לבנון ושריון
וקול שובר הארזים.

ובישיבה של מעלה
ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא –
הלילה ההוא, ייקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

בלילה ההוא אימא
הראל לקינות יובל
עוד זה מדבר וזה בא
אימא – יובל על במותייך חלל

בלילה ההוא, אבא,
הייתה צעקה גדולה
עוד זה מדבר –
הראל גם יובל
יובל גם הראל
ועיר תלפיות שכולה

ובישיבה של מעלה
ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא –
הלילה ההוא, ייקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך.
ברית דמים, ברית עולם בבשרך,
את אימת הימים ינחמו ילדייך –
ואת בדמייך חיי.


אז מסתבר שיש לזה לחן ולא ידעתי

שנים התנגן בי ושנים לא שמעתי אותו...

הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע.
מנגד הנהר וגומא מרשרש
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!
אני כבר בא- ענה לו החובש.
עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע,
אני כאן, לצידך - ענה לו החובש.

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע,
עזוב שטויות - ענה לו החובש.
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע.
אני נשאר איתך - ענה לו החובש.

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע,
אחוז בי טוב - ענה לו החובש.
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש.

האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש,
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע.
רק לא ליפול - מילמל אז החובש.
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע.
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש.

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש.
ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר הגומא מרשרש,
אחי, אחי שלי
אחי, אחי שלי
אחי

פתח ליבך ברחמים על בניך
קולם לדורות ישמע
בשמים ניצבים לעד דבריך
ובארץ המצא לנו נחמה

איכה היו השלושה לאחד
וציוו לנו חיים
עלו לתומם כאייל נעקד
על מזבח הבנים
שמים בכו מעל לגלעד
והארץ רעשה
מתוך נפתולי הלב שרעד
חייכו בתמונה השלושה

פתח ליבך...

ובין מייצרים בקרוב עלי מרעים
התגלו במסך האבק
שקרים שבתוך מנהרות מסתתרים
מזימות שנורו למרחק
הרוח נשבה ישנה חדשה
וקרבה לבבות רחוקים
מתוך תעצומות הנפש ביקשה
לא ליפול גם כשלא מבינים

פתח ליבך...

ובתוך הטירוף בין מרדף לנרדף
תעלה זעקה לשלום הנכסף
והעם שעייף משינאת החינם
יתאחד בחיבוק אחים

פתח ליבך...

פתח ליבך ברחמים על בניך
קולם לדורות ישמע
בשמים ניצבים לעד דבריך
ובארץ המצא לנו נחמה

איכה היו השלושה לאחד
וציוו לנו חיים
עלו לתומם כאייל נעקד
על מזבח הבנים
שמים בכו מעל לגלעד
והארץ רעשה
מתוך נפתולי הלב שרעד
חייכו בתמונה השלושה

פתח ליבך...

ובין מייצרים בקרוב עלי מרעים
התגלו במסך האבק
שקרים שבתוך מנהרות מסתתרים
מזימות שנורו למרחק
הרוח נשבה ישנה חדשה
וקרבה לבבות רחוקים
מתוך תעצומות הנפש ביקשה
לא ליפול גם כשלא מבינים

פתח ליבך...

ובתוך הטירוף בין מרדף לנרדף
תעלה זעקה לשלום הנכסף
והעם שעייף משינאת החינם
יתאחד בחיבוק אחים

פתח ליבך...

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם...

סליחה ילדים אהובים שלי,
סליחה שאני כאן ממשיכה בלעדיכם,
החיים נאחזים בי, נצמדים אלי בכל ולא מרפים ממני
ואני לא יודעת למה? למה אני?
והכי אני אמא ככל האימהות,
המייחלות להצלחת ילדיהם, לבריאותם, ולשמירת נפשם.
ככל האימהות החרדות, הדואגות והכואבות

סליחה אוריאל שלי, בני בכורי
השנה לא אעמוד ביום הזיכרון מול קברך
12 שנה עשיתי זאת, חציים שאבא לצדי יחד עם אלירז
המודיע לך, וזועק בדממה:
אחי, אהובי!
אתה ודאי כבר יודע, אלירז, אליך שכה אהבת, הערצת, קראת לו תותח ותמיד אמרת שהוא יותר טוב ממני אלירז אליך הצטרף אלייך.
השנה אעמוד לידו, כי הוא זקוק לי,
הוא חדש בחלקה שלך,
הוא צריך להתרגל לחושך, לאדמה
אתה יודע, מעולם לא בחרתי הינכם
תמיד חשבתי בין שניכם
ביד ימין מלטפת את תלתליך הזבובים וביד שמאל החלקתי את שיערו המקורזל של אלירז.
חיבוק מימין וחיבוק משמאל,
תמיד יחד, עם אמא אחת.
ואתה אעמוד מרחוק, עם ארבעה המורים שמפרידים בינך לבין אלירז,
איפה לעברך מעל קברו של אלירז,
אני יודעת - אתה מרשה לי
אני שומעת את קולך אומר לי:
" אמא , אלירז אחי זקוק לך יותר עכשיו, אני אסתדר, אני מתיר לך אמא,
מתיר לך להיות עם אלירז יותר
וכשתסיימי, כשתשפכי את ליבך , ואת כאבך אמא, בואי אלי, קצת, כי גם אני זקוק לך
כי חיבוק של אמא אף פעם לא שוכחים
ואולי אצלי תמצאי קצת נחמה
אני אחבק אותך חיבוק גדול ואומר לך:
'אל תדאגי אמא, אני כאן, פרצתי לו את הדרך, הכנתי עבורו את השביל'
" אמא,
אני כאן בשבילו, עם אבא.
אבא כבר מחכה עם הטלית ושתי ידיו מושטות לעבר ראשנו לברכנו:
' יברכך ה' וישמרך.. וישם לך שלופה
ואת, אמא יקרה,
חיי אמא,
למענך, למען אביחי, אליסף, הדס ובתאל,
למען שלומית והילדים של אלירז שלא הכרתי,
למעני ולמען אלירז"
ואני, אמא שלכם, לעד אמשיך לשמוע את הקול הבוקר מעריסתכם הקטנה, מקברכם, אמשיך לשמוע את השיר שאהבתם לפני השינה:
" כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את,
בואי אמא, בואי אמא.. שבי איתי עד שאגדל."
מחבקת, מנשקת, אוהבת וממשיכה
אמא.

"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו זיכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכינו. אורות אלה, המבהיקים בחשכת הלילה- הם הם שמראים לאדם את הדרך"

תחילה בוכים,
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:
את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר.
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועל משהו עוד. ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכסא. ויושבים.
וקמים. ושוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב.

אֲנִי זוֹכֵר, הֵיכָן הָיִיתִי
בְּכָל שָׁלָב וּבְכָל רֶגַע.
כְּשֶׁקִּוִּיתִי, כְּשֶׁבָּכִיתִי
שְׂרַק תַּחֲזֹר אֵלַי בְּלִי פֶּגַע.

רוּחוֹת וְיָמִים בֵּנִי וּבֵּנְךָ,
וּכְאֵב מְפַלֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן.
בַּיּוֹם וּבַּאוֹר שׁוֹמֵעַ קוֹלְךָ,
וּבַלַּיְלָה דְּמוּתְךָ לֹא מְנִיחָה לִי לִישֹׁן.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת עֵינֶיךָ בְּתוֹךְ אַלְפֵי אֲנָשִׁים,
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלְךָ בְּאַלְפֵי מַנְגִּינוֹת.
אֲנִי חוֹלֵם אֶת כָּל מָה שֶׁרָצִיתָ לְהַגְשִׁים,
אֲנִי חַי אֶת חַיֵּךָ שֶׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת.

בְּכִיתִי חָזָק, אַתָּה יוֹדֵעַ?
צָרַחְתִּי, שָׁבַרְתִּי,
לֹא יִתָּכֵן שֶׁנִּגְמַר.
אָטַמְתִּי אָזְנַי, סֵרַבְתִּי לָדַעַת
עָצַמְתִּי, הִכְחַשְׁתִּי,
וּכְלוּם לֹא עָזַר.

וְכָל לַיְלָה מֵחָדָשׁ,
אֲנִי צוֹרֵחַ גַּעֲגוּעַ
הַקָּלִיעַ בְּלִבְּךָ,
אֲבָל אֲנִי הוּא הַפָּצוּעַ.

אַתָּה יוֹדֵעַ,
שָׁלַחְתִּי לְךָ אָז מַלְאָךְ,
כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר עָלֶיךָ,
מֵהַתֹּפֶת וְהַקְּרָב.
וְהוּא חָזַר, מַהֵר כָּל כָּךְ
וְאָמַר שֶׁמַּלְאָךְ,
לֹא שׁוֹמֵר עַל
מַלְאָךְ.

שום דבר לא יפגע בי, שום דבר
לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר
כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים
ובכיתי בלילות ודאגתי בימים
כי פחדתי שמשהו יפגע בהורים
וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים

אם יקרה לך משהו
אין לי טעם לחיים
אין לי טעם למחר

אם אתם עומדים כאן מעלי
כנראה שלא עמדתי בהבטחתי
מצטער, בחיי

את השיר הזה שמעתי באוטובוס, בדרך חזור מהלימודים בערב יום הזיכרון לפני 4 שנים.

עשרים אלף איש ואתה הראשון
עשרים אלף איש אחריך שון
צועדים בשקט עם פרחים
שתי אחיות - עשרים אלף אחים

אוהדי הכדורגל שהגיעו עם הצעיפים של הקבוצה
ובחורה עם דגל
שלא ברור לה היא כל כך בוכה
בלי להכיר אותך

עשרים אלף איש ואתה הראשון
עשרים אלף איש אחריך שון
צועדים בשקט עם פרחים
שתי אחיות עשרים אלף אחים

באו לומר תודה ולהיפרד
להגיד שאין דבר כזה חייל בודד
וגם עם לא לבדד ישכון
כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה בגוש עציון
אנשים כמוך שון

עשרים אלף איש ואתה הראשון
עשרים אלף איש אחריך שון
צועדים בשקט עם פרחים
שתי אחיות עשרים אלף אחים

העושה שלום במרומיו
יעשה שלום עלינו
עם בוא הסתיו שלא תזכה לראות כבר שון
לכן הגיעו הנה מזקן ועד קטון
מחיפה, מגוש עציון

עשרים אלף איש
ואתה ראשון
עשרים אלף איש אחריך שון
צועדים בשקט עם פרחים
שתי אחיות עשרים אלף אחים

מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נחצ'ה היימן
קיים ביצוע לשיר זה

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה למולם עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

מחר, אני אהיה כה רחוקה 
אל תחפשו אותי 
מי שידע למחול - 
ימחל לי על אהבתי, 
הזמן ישקיט הכל 
אני הולכת לדרכי. 
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם - 
מן המדבר. 
והוא יבין - אני חייתי ביניכם 
כמו צמח בר. 

אני רוצה לפקוח את עיני 
לצמוח לאיטי. 
הרביתי לחלום 
החלומות טרפו אותי, 
רציתי לנחם - 
אבל מרדה בי תשוקתי. 
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה 
בזרועותי. 
אני יודעת שהדליקה אש זרה 
את לילותי. 

היו, היו ערבי געגועים 
היו ימים טרופים. 
היה כאב חבוי 
ורגעים מכושפים. 
אני אזכור מבט 
מגע ידיים בכתפי. 
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם 
לסוד נסתר. 
היו שלום, אני חייתי ביניכם 
כמו צמח בר.

אף פעם לא הבנתי את השיר הזה ככה.

פגשתי אותו בלב המדבר 
יפה שקיעת שמש ללב עצוב 
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר 
והוא הבטיח לי שישוב 

הנסיך הקטן מפלוגה ב' 
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח 
וכל שושניו הן קוצים כעת 
וליבו הקטן קפא כקרח 

ואם אי פעם תגיעו לכאן 
תדעו שכאן הוא חרש צנח 
וקול הנפילה מעולם לא נשמע 
בגלל החול הרך 

והיה אם יופיע שם ילד אחד 
שפניו שוחקות ושיער לו זהב 
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד 
ולטפו את אבק המדבר מעיניו 

ואז תעשו עימי חסד קטן 
כיתבו נא מהר לכל אימותינו 
שירווח להן קצת ויפוג צערן 
הנסיך הקטן חזר אלינו 

הנסיך הקטן מפלוגה ב' 
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח 
וכל שושניו הן קוצים כעת 
וליבו הקטן קפא כקרח 

פגשתי אותו בלב המדבר

אני הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה
געגועי כמו דלתות
שנפתחות בלילה

לנצח אחי אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף, אתה יודע
ויש לי חברים אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע

כשעצובים הולכים לים
לכן הים מלוח
וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר
לא געגוע

לנצח אחי...

וכמו הגלים אנחנו מתנפצים
אל המזח אל החיים

משהו שכתבתי שנה שעברה

שם בעפר ותכלת

חלקת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעיניים יבשות

את חיוכך תינוקת קברו באדמה

איך צומח שקט מתוך המהומה

מי שלחץ על הדק

דם את ליבו מכתים

במלחמות לצדק

גם ילדים מתים.

חלומך ברוח

חרוז למנגינה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973 – ויקיפדיה

כולם יורים עליי

רוצים בטוב אולי

אבל יורים

 

אמצא לי נחת בשביל

לא אדע אנה יוביל

אבל אלך

 

שמעתי אנשים שורקים

שיר מלחמה מזמרים

אבל שורקים

 

והרובה הוא הפה

מדברים דברים הרבה

אבל רובה

 

אנשים יורים, יורים

כולם אליי מתכוונים

ויורים

 

 

 

 

כל השירים שנולדים מתוך ייאוש
מצאו דרכם אל תוך ביתי הלילה
וכל המנגינות שנשארו תמיד בחוץ
גדעו אושרי, טיפסו, עלו למעלה

זה לא נותן מנוח
האם יהיה בי כח?
אין לי דבר, אין לי אין לי דבר מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך האם יהיה בה ערך?
יש רק אותי, יש רק אותי וזה מעט
מעט משנינו...

אם תקראי את מכתבי, את מלותי
תדעי שמשהו נורא קרה הלילה
אל תעצבי ילדה
לא אל תבכי יותר מדי
אני שומר עליך
מלמעלה...

זה לא נותן מנוח
האם יהיה בי כח?
אין לי דבר, אין לי אין לי דבר מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך האם יהיה בה ערך?
יש רק אותי, יש רק אותי וזה מעט
מעט משנינו...

זה לא נותן מנוח
האם יהיה בי כח?
אין לי דבר אין לי אין לי דבר מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך האם יהיה בה ערך בלי הכוכב?
בלי הכוכב אשר מאיר את שמי חיינו
געגועים קורעים את מיתרי ליבי

גַּל אַחֲרוֹן שֶׁל חֹשֶׁךְ
רַעַד רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹר
פָּנָיו לוּטִים שִׁכְחָה
וַאֲנִי בְּכָל כּוֹחִי נֶאֱחָז
בְּפֵרוּר זִכָּרוֹן
מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב
בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
הָעֶצֶב שֶׁהָיָה בְּעֵינָיו
מַפְנֶה אֵלִי אֶת גַּבּוֹ
עוֹלֶה עַל רִכְבּוֹ
עוֹזֵב אֶת הַבְּלָמִים
וְהַכְּלִמָּה שׁוֹבֶרֶת אוֹתִי
לְעוֹלָמִים.

אצלנו בגן
שי-לי עטרי
מילים ולחן: יפתי

אצלנו בגן יש המון ילדים
את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא מכיר
אבל מי לא שמע על האומץ של רן
הוא הכי מהיר בחול הוא הכי חזק בגן
אבל יש לו סוד אחד שפחד הוא לגלות
שהוא כל כך מאוהב באחת הילדות
אז בלילות קרים
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים
והוא מגלה לה מה היא בשבילו
כל עולמו מוגן מתחת לשמיכה
אצלנו בגן יש הרבה חבורות
יש כאלה נחשבים יש כאלה שפחות
אבל מי לא שמע על קופצי הנדנדות
מריעים להם כפיים מלמדים אותם לנחות
מורמים על נס הדגל גאוות כל האיזור
רק לפעמים כשהם קופצים רחוק הם שוכחים לחזור
אז בלילות קרים
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים
והוא מגלה לה מה היא בשבילו
כל עולמו מוגן מתחת לשמיכה
אצלנו בגן נפרדים בשמחה
כי היום לא ארוך וניפגשים שוב מחר
חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן
אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן
אז בלילות קרים
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים
והוא מגלה לה מה היא בשבילו
היא בוכה שהוא מציע לה להיות
כל עולמו בערב שלפני המלחמה
אצלנו בגדוד יש המון ילדים
את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא אכיר

בלח"י היה אחד שקראו לו דב והוא היה שודד את הבנקים הבריטיים כדי לממן נשק ללח"י

כשקמה המדינה הצטרף לצה"ל ופיקד על גדוד 89. באחת ההתקפות על הכפרים הערביים בכיבוש הנגב הוציא דב את גופו מהזחלם שיהיה לו קל יותר לחלק פקודות אך פגע לו כדור בצוואר והוא נהרג.
המשורר אורי צבי גרינברג כתב לזכרו קינה זו:

צאינה ובכינה בנות ציון לסיקריק
לשודד הקורן ששנאוהו אחיו
שזכה להגיע אל מה שנכסף
בצאתו אז לשדוד לחירות ישראל
והוא סרן דב חלל שדה כבוד

הוא היה גזע אש אשר כל מימיהם
של כל משנאיו לא יכלו לכבות
עד בואו אש באש אי בכפר הנגבי
והוא סרן דב בצבא ישראל
ושקע כדמדוםשם ולילה ירד

או נפל כברזל מהותך אל החול
והוצן.. וכרכוהו בבד הלבן
והוא גיבור ישראל באדמת ישראל
ופיות משנאיו שתוקים, דומיה


צאינה ובכינה בנות ציון לסיקריק
אם לא כמנהג אחיותיכן לפנים
נהגתן בחייו, לא קלעתן לו זרים.
אחיותיכן בימי קדם אהבו גיבורים.

אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
נושאים דמותך עמם,
ובכל הטנקים על קווי הגבול
אתה נמצא איתם
אחי הטוב,
אני זוכר את שתי עיניך,
והן פותרות חידה.
ובני הרך יפה כמוך
בשמך לו אקרא - יהודה.

מוות במלחמה מתחיל
בירידה במדרגות
של אדם אחד,
צעיר.
מוות במלחמה מתחיל
בסגירת דלת בדממה,
מוות במלחמה מתחיל
בפתיחת החלון לראות.

לכן אל תבכו להולך
בכו ליורד במדרגות ביתו
בכו לשם את מפתחו
לתוך כיסו האחורי.
בכו לתצלום הזוכר במקומנו,
בכו לנייר הזוכר,
בכו לדמעות שאינן זוכרות.

ובאביב זה,
מי יקום ויאמר לעפר:
מאדם אתה ואל אדם תשוב.

מי ידע שכך יהיה

מילים ולחן: עוזי חיטמן


זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.

עוזבים את הבית
עוזבים את החברים
לובשים מדי זית
והולכים לימים אחרים.

מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה
לבחור מסתער קדימה.

זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.

ימים ללא בית
ימים ללא חברים
במקום דשא רק שית
גבעות עמקים והרים.

מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תקבל עליך תואר שכזה
שתצעק: "אחרי וקדימה!".

נחזור אל הבית
נחזור אל החברים
נפשוט מדי זית
ונחזור לימים כלפנים.

מי יתן וכך יהיה
שבכמה לילות ללא בית
נלך לימים אחרים ונראה
יונה עם עלה של זית

איש מביט בבנו
ורואה בעינו את מה שהיה
ומה שהנו ומה שיהיה כשהוא
עצמו כבר אינו
וכל המראה הזה איך כבה
כמו במכת-רעם
ומי ימוד את יגונו
אם הוא כשורש עץ
או הוא כאמירו
והזיכרון יעירו אל חלקת-יער
אשר הוא והנער חצו
בסבכי-אורניה
או אל אותה פאת-שדה שכוחה
שהם היו אחרוניה
לעת היאסף המקנה
באסוף השמש מן האדמה
שארית קרניה
ואין צועק ואין עונה
חרישית תיאסף חלקת-השדה
אל יגוניה
ורק אב ובנו הולכים
שניהם יחדיו
ולא אש ולא עצים
ולא שה ולא שופר
ולא הייתה עוד כאהבה ההיא
על עפר.

בן יפה נולד 
על כתף הכרמל 
ומברכים הגיעו מכל עבר. 
גשם טוב ירד 
כי נעתר האל 
והחיטה נבטה בשדות השבר. 

שמש חם זרח 
ורוח קר נשב 
הילד כבר לומד לקרוא בספר. 
עץ שקד פרח 
סיון, תמוז ואב 
והתינוק הרך היה לגבר. 

בוקר יום ראשון 
ליד התחנה, 
חיכתה איתו עד שתבוא רכבת. 
בשוכבה לישון 
לפני שנרדמה 
שורות כחולות היתה אליו כותבת. 

ציפורים עוזבות, 
בערב כבר קריר, 
יפה בליל שבת חיכתה בשער. 
סתיו ברחובות 
מחר היא בת עשרים, 
אך למה לא מלאו עשרים לנער? 

בן יפה נולד...

 

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל
בו חירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם.

ליל חניה, ליל זמר...

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

ליל חניה, ליל זמר...

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל...

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות
אשר עברו את כל האש והשחיקות,
בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים
ועיניהם כבדות ממלח וגלים.

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם
ונצרבו באש טילים ואש נון מם.
בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן
ראו אותך, כמו מלאך, מעל ראשם.

אני מבטיח לך...

בשם התותחנים אשר ברסק הפגזים
היו עמוד האש לאורך החזית,
בשם חובשים רופאים שבנפשם ומאודם
החזירו רוח וחיים, השיבו דם.

אני מבטיח לך...

בשם הקשרים אשר קולם קרע לילות,
בשם כל הגייסות והחילות,
בשם כל האבות אשר הלכו לקרב נורא
ושרוצים לשוב אלייך חזרה -

אני מבטיח לך...

(אם המקור נחשב שיר יום זיכרון, למה זה לא ?)

 

קונספט ממש טוב אבל היו צריכים לחבר מילים איכותיות יותר

התמונה זה היום, באשקלון. הטקסט כתבתי לפני שנתיים והוא ראוי לשחזור
-
1. יום הזיכרון זה יום שמנצח את הציניות בנוק אאוט.
כל השנה אידיאליסטים הם לפעמים פקטור, לפעמים לא. בדרך כלל חמודים, לפעמים קצת טרחנים, כשהם מתחילים להתלהם אתה כבר מתחיל לזוע באי נוחות, כשהם מפזרים הצהרות אתה כבר מתחיל להשתיק אותם, וכשהם חולמים חלומות הם כבר איבדו את זה לגמרי.
עד שאתה עומד מול אנשים שמסרו את נפשם למען המדינה. ככה, עם ה'למען המדינה' המגושם הזה, הלא מתגלגל על הלשון – ופתאום מתברר שהציניות מקודם הלכה לאיבוד.
מה תגיד למי שמסר את נפשו למען המדינה, העם או הארץ? אתה חי בסרט? אתה מגזים? אתה מתלהם?
אין ציניות שעומדת מול מסירות נפש. אז ליום אחד, הכל נהיה פתאום קדוש.
2. יום הזיכרון זה יום שמנצח את השנאה שבתוכנו.
כל השנה כולנו קולים וכולנו קשים להשגה. לא תודה, לא חסר לי כלום, ואם היה חסר אז בטח לא הייתי צריך אותך, אני מסתדר ואני חזק.
ליום אחד כולנו עירומים ולכולנו רואים כמה זה כאב, וכמה שילמנו בשביל הביחד הזה. יום אחד בשנה נפלט לנו המחיר היקר וכמה פראיירים יצאנו בשביל לקנות את המוצר המושמץ הזה, המדינה. ואנחנו שוקעים בשירים הנוסטלגיים האלה שהפכו לנו פולחן, כמו אחים שהתבגרו וחוזרים לשיר יחד את השירים ששרנו בילדות עם אמא. ויש לנו הרבה חגים שאנחנו אבא (שהוא תותח כזה אבל קצת קשוח), ורק היום הזה - כולנו אמהות.
3. יום הזיכרון זה יום שמנצח את המוות.
כל השנה כשכואב – כואב. כל אבל מתאבל על פצעיו. אנחנו מלטפים אבל נשארים מנומסים, רוצים לדעת קצת אבל נזהרים לא לערבב.
ביום הזיכרון זה אבל לאומי, והסיפור הוא סיפור על עם ה'מוסרים-את-נפשם', שמתחיל בעקידת יצחק וייגמר כשייגמר, ובכל שנה אנחנו מגלים שהנה הפכנו עוד כמה עמודים, והנה שיחקנו עוד כמה מקצים במירוץ השליחים הזה. ואם המשחק ממשיך, אז אלה שמתו - סך הכל עשו את שלהם, עכשיו הם ממתינים בסבלנות שנשחק את התור שלנו, ושלא נאכזב, ושנהיה ראויים.
ואם זה יום לאומי, ואם אנחנו ממשיכים את המשחק - אז כמה שמתו, וכמה שמסובך, וכמה שקלישאתי - עם ישראל חי.
-

יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
הא

מֵאָז שֶׁהָפַכְתָּ לִשְׁכוֹל
קִבַּלְתָּ פִּנָּה בַּסָּלוֹן
בַּסָּלוֹן הַמְּיֹעָד לְאוֹרְחִים
פִּנָּה מִשֶּׁלְּךָ לִמְנוּחַת עוֹלָמִים
וַהֲרֵי אֵינְךָ וּבְכָל זֹאת
עוֹדְךָ עוֹדְךָ

הָפַכְתָּ תְּמוּנָה וְנֵר נְשָׁמָה
לִפְעָמִים אַתָּה פֶּרַח, תְּעוּדָה,
תָּגִית הַנְצָחָה, מַטַּח הַצְדָּעָה
הָפַכְתָּ לְשִׁיר שֶׁמֵּבִיא לְדִמְעָה
לְחָלוֹם, לִתְפִלָּה, לְשֵׁם חָרוּט עַל קִיר
הָפַכְתָּ לַצֵּל בָּעֵינַיִם, לַאֲנָחָה, לְסֶדֶק בְּאֶמְצַע
שִׂיחָה, לִכְאֵב בַּצַּוָּאר הֲמֻרְכָּן, לָאַשְׁמָה בְּצַד צְחוֹק שֶׁלְּאַחַר.
מֵאָז שֶׁהָפַכְתָּ לִשְׁכוֹל
הַזְּמַן נֶעֱצַר נֶחְתַּךְ הַזְּמַן הָאַכְזָר
שֶׁמּוֹכִיחַ שׁוּב וָשׁוּב שֶׁאֵינְךָ
וּבְכָל זֹאת שֶׁעוֹדְךָ עוֹדְךָ

בנימין קלופשטוק הי"ד, נפל בקרב בתעלה במבצע קדש בהיותו בן 24.
השיר נכתב לזכרו. בנימין היה אחיו התאום של גדעון חמי היקר.
מזה שלושים שנה אני עדה לשכול, עדה להיעדרו ולנוכחותו של בנימין במשפחה. איננו ועודנו.

סָבְתָא אָמְרָה שֶׁצָּרִיךְ לִחְיוֹת שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי
חַיִּים לְפָחוֹת. חַצִי אוֹ רֶבַע זֶה מְעַט מִדַּי. אֲבָל סַבָּא הִזְדַעֵק וְאָמַר שֶׁבְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם וְעָדִיף לִחְיוֹת עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.

עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים לְפָחוֹת.

בְּחוּץ שָׁרְקָה הָרוּחַ צְפִירָה שֶׁל יוֹם הַזִּכָּרוֹן וְהַפָּנִים שֶׁל אֵיתַם הָלְכוּ וְהִתְרַחֲקוּ.
אִם רַק הָיָה חַי כָּאן, שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי חַיִּים לְפָחוֹת.

חַצִי אוֹ רֶבַע זֶה מְעַט מִדַּי.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.

נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת, ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו - חיים.

והקשר לא לא ברור מייד, אבל בעיני הם מאוד קשורים:

 

לו יהי/נעמי שמר

 

עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד כל שנבקש לו יהי. ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש לו יהי. לו יהי, לו יהי אנא - לו יהי כל שנבקש לו יהי. אם המבשר עומד בדלת תן מילה טובה בפיו כל שנבקש לו יהי אם נפשך למות שואלת מפריחה ומאסיף כל שנבקש לו יהי לו יהי, לו יהי... מה קול ענות אני שומע קול שופר וקול תופים כל שנבקש לו יהי לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי כל שנבקש לו יהי לו יהי לו יהי..... בתוך שכונה קטנה מוצלת בית קט עם גג אדום כל שנבקש לו יהי. זה סוף הקיץ סוף הדרך תן להם לשוב הלום כל שנבקש לו יהי. לו יהי, לו יהי... ואם פתאום יזרח מאופל על ראשנו אור כוכב כל שנבקש לו יהי. אז תן שלווה ותן גם כוח לכל אלה שנאהב כל שנבקש לו יהי. לו יהי, לו יהי...

ללכת שבי אחרייך/אהוד מנור

 

להיוולד כל בוקר מחדש,
עם כל מילת פרידה למות מעט,
ולהביא אל העולם עוד בן ובת
בארץ של חלב, מרור ודבש.

ללכת שבי אחרייך,
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותך מול שמייך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב.

לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.

ללכת שבי אחרייך...

עם ערב הד קולנו יעלה,
מבוקר יום אלינו הוא יבוא
ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,
מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

ללכת שבי אחרייך...

 

אשכרה.