***(העתקתי את תוכן הפוסט לפה והקישור למטה,
אני ממש אהבתי, ואפילו בשבת זה שימש אותי כדוגמא בדיון עם חבר חילוני על משהו בנושא של שבת.)
באופן מעניין, ימי הזיכרון נותנים לאדם שאיננו מאמין -
הצצונת לעולמו של האדם המאמין.
--
כיצד?
ביום הזיכרון יש מצוות עשה (לעמוד בצפירה, ללבוש לבן) ומצוות לא תעשה (לא להשמיע ברדיו שירים שמחים, לא לפתוח חנויות) יש לו זמני כניסה וזמני יציאה. הרבה אנשים אפילו מגדירים אותו כ"יום קדוש".
בכל שנה, אנחנו נתקלים בפוסטים זועמים על אנשים שהעזו לא לעמוד בצפירה, או אנשים שחיללו את היום הקדוש ועשו מנגל בפארק.
לכאורה, מה אכפת לנו מה אחרים עושים?
מה זה משנה לי אם מישהו אחר החליט שהוא לא מכבד את היום הזה ומשמיע שירים שמחים בפול ווליום? למה זה כל כך חורה לנו?
--
פשוט מאוד.
כי ביום הזיכרון, חשוב לנו שתהיה גם *אווירה*.
אם אני אעמוד בצפירה אבל ברקע תהיה מוזיקה שמחה- זה משפיע עליי.
אם אני אלך ברחוב אבל על מותם של חיילים שהקריבו את חייהם בשבילי וברקע המסחר מתנהל כרגיל ואנשים מתנהגים כבכל יום-
זה פוגע ופוגם גם בחוויה האישית שלי.
--
אני חושב שהתובנה הזו עשויה לעזור להבין טוב יותר את תפישת עולמו של האדם הדתי.
זה שכל חייו מלאים במצוות עשה ומצוות לא תעשה. זה שיש לו יום קדוש כל שבוע. זה שהיה רוצה שביום הקדוש שלו – תהיה גם אווירה של יום קדוש.
--
אז נכון,
יש לא מעט הבדלים בין יום הזיכרון ליום השבת.
אני לא מנסה ליצור השוואה מלאה ביניהם.
אבל אולי עכשיו תוכלו להבין קצת יותר, למה האדם הדתי היה שמח שבשבת לא יהיה מסחר, והתחבורה תפעל במינימום.
גם אם אתם עדיין לא מסכימים מכל סיבה שהיא, לפחות עכשיו נבין אחד את השני יותר.
