אז יום הזיכרון
יום הזיכרון הוא המוני, ופרטי כאחד.
כל אחד כואב את כאבו ביחד עם הרבה אנשים שכואבים את כאבם בשתי דקות של צפירה שחודרת לכל נים.
שמשתקת, לפחות אותי.
אתם יודעים, יום הזיכרון הוא בשבילנו. לא בשביל חללי מערכות ישראל. להם יש את כל השנה, כל אדם מכיר לפחות חלל אחד. חלל שפער לו חלל בתוך הלב.
אנחנו רק צריכים לעצור שניה לשתי דקות של צפירה, כדי להרגיש בסדר עם עצמנו שאנחנו ממשיכים הלאה.
להאכיל את עצמנו שיהיה טוב
שהם רצו שנמשיך
ש22,741 חללי מערכות ישראל עשו את זה שבשביל נוכל לחיות כאן, זה הדבר היחיד שעוד איכשהו מנחם. והוא לא.
הוא בכלל לא.
אחרי הכל אני רוצה אותם כאן, ממש לידי.
פעולות האיבה
זה כבר דבר אחר,
זה מקיף אותי מכל כיוון שעוד אפשר להסתכל עליו.
זה התחיל ממנה, המדריכה בבני עקיבה. וכבר אליו שתמיד צחק.
ואז זה עבר לדוד נתי, ואז זה עבר לגילעד. ואז זה עבר אליהם, ואז זה עבר ועבר
ועבר--
והגלגל הזה לא מפסיק להסתובב
איך אנשים מכילים את זה כבר.
עוד משפחות הרוסות, עוד אימהות שלא יצליחו להמשיך. עוד אבות עם חור בלב, עוד ילדים יתומים.
עוד כאב
כאב
כאב
כאב

והכאב הזה מונצח ביממה אחת,
בעשרים וארבע שעות שלא מצליחות להכיל כלום.
הכל אינסופי פה.
משנה לשנה ההבנה מתחדדת
משנה לשנה יש יותר אנשים לחלק בשבילם את היום
והמעבר החד הזה בין עצב לשמחה, בין שואה לתקומה,
הוא יכול לשרוף.
אבל שכחנו מהר מדי שאין מה לעשות, אין לנו ארץ אחרת.