מלך אחד כעס על בנו והסתיר פניו ממנו שלא יביט הבן עליו, ביחוד בעת שנוסע בכבוד מלכותו והדר הכבוד שלו. אם רואה אביו שהבן איננו משתדל להסתכל בפניו, אע"פ שהבן שעשה המעללים המעוותים משתדל לתקנם, המלך כועס עליו ביותר, באמרו שמזה ניכר שאין הבן מייחס עצמו כלל בו ואין הסתכלותו בפניו יקר הוא לו, ואינו חפץ בכבוד. ובפרט אם יודע המלך שממקום ישיבת הבן יש חורין וסדקין שיכולין לראות בהם והוא אינו מחפש את החורין הללו, יקפיד עליו ויתכעס אז המלך מאוד.
אבל בן אהוב שאוהב לאביו המלך, הנה למרות הסתרת פני אביו אינו נח ואינו שוקט לחפש תחבולה שיראה לפעמים את פניו, ואף אם אינו רואה אותו מרחוק, שש ושמח הוא על ההזדמנות, והוא אינו מחסר חור וסדק אחד שלא יבחין בו אולי יראה דרך שם. ומיד שאביו מרגיש בזה, הרי הוא מסלק פניו ומניח לו להסתכל בו וליהנות מזיוו. (רזי לי רצו)
@ארץ השוקולד @איש רגיל @בא לי בירה @והוא ישמיענו@ע מ@לעבדך באמת! @פרח-אש@בת מלך!!!! @חן, @חיפושית~@בתוך בני ישראל@תופסת אומץ
