בס"ד
טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כיכר רבין תל אביב.
פתאום הבנתי מה גורם לי להרגיש הכי יום הזיכרון, מה גורם לי לבכות בטקס.
היה חייל אחד, קראו לו איל שחם. מספרים עליו שתמיד היה מנהיג אבל עם שיקול דעת. כשהתגייס לצבא, מספרת משפחתו, הוא התגייס לשריון כי שם הוא ידע שהוא יתקדם הכי מהר. בשריון הוא שירת בסיני, בשארם, אבל הוא הרגיש שזה לא קרבי מספיק וביקש שיעלו אותו לרמת הגולן. הצבא הסכים ואיל עלה לגולן והיה מ"פ בשריון. השנה הייתה 1973 כשאיל חוזר הביתה ואומר לאביו שיגיד למשה דיין, שר הביטחון דאז, שיעלה מילואים לרמה. איל מתריע שהכוחות שפרושים על הגדר הם רבים מספור, שלא נוכל להם במידה והם יפתיעו. כמובן שלא מאמינים לו, וביום כיפור הם הפתיעו. איל נהרג ביום השני למלחמה.
ההבנה שהכתה בי ברגע שמיעת הסיפור הייתה "רגע, הוא לחם במלחמת יום כיפור". איל הוביל כוח תקיפה קטן והצליח להדוף טנקים סורים. אם איל לא היה שם, אולי היישוב שבו גדלתי לא היה נולד, אולי איל הוא זה שגרם לי להיוולד בין שדותיה הירוקים [לרוב] של רמת הגולן. הרגע שבו הכתה בי ההבנה הזאת שבר אותי. איל ליטרלי הציל לי את הבית עוד לפני שהוא היה. איל מת על הגנת בתים רבים שעוד לא נולדו. שם נשברתי.
ברגעים כאלו, רגעים של הבנות, פתאום הכל היכה בי חזק- הם ממש שמרו עלינו. תמיד זה היה לי כל כך רחוק, זה גם תמיד ריגש אבל עדיין היה כל כך רחוק, ופתאום זה קרוב, זה הבית שלי, בזכותו נולדתי וגדלתי בחבל הארץ היפה הזה ובזכותו יש לי בית לנסוע אליו אי שם בצפון הרחוק.
היו כמובן עוד רגעים שריגשו, היו הבנות קטנות כמו ההבנה שחלק מהנופלים צעירים ממני במעט שנים או בני גילי, או משפחה דרוזית שדוד ואחיין שנקרא על שמו נהרגו שניהם בהפרש של כמה שנים והמשפחה עדיין שומרת אמונים לישראל, אלו הבנות מזעזעות, אבל הבית, הבית הוא זה ששבר אותי.
אז תודה לך איל, תודה שהיית אמיץ מספיק ושכנגד כל הסיכויים המשכת והדפת, תודה על הבית שנתת לי.
יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך.
[מועתק מהפייסבוק שלי]
