... העלמה מעין גדי לא צעקה, וזה היה מוזר.
כשכל הקהל ממחוז הכפרים המזרחי של ירושלים עמד מסביב לה הוא קיווה כי ישמע את קולה צועק עד השמים עוֹרה כעת מלא כוויות וריאותיה מלאו עשן. לא מספיק החבורות שעשו בה, שהיא נוטפת דם.
העלמה היפה היתה למראה המזעזע ביותר, לפחות ביחס לפעם הראשונה שהגיעה למחוז.
כבר עורה נחרך על המוקד בין להבות אש, בגדיה המרוטים שנתלו עליה בקושי, נשרפים ובקושי נתן לראות את פניה.
היו שכבר חשבו כי נפחה נשמתה, שכן היא לא השמיעה צליל כלל. אבל רוב המחוז וזקני המחוז התבוננו בעלמה. היא חיה, עיניה מלאות דמעות.
מבין הלהבות החלה לומר בבכי רם, כל הקהל שמע.
"אם אהובי המלך"
"אהובי המלך" כך גם קראה למלך לפני כן, "אוהבי אהובי", וצחקו עליה המושל ריצ'ארד וגדודו.
" 'אהובך', ייתכן שאת כביכול משכנעת את עצמך כי יש לך אהבה בו?! את שונאת אותו! 'אוהבך', שונאך שנאת מוות המלך, שנאה שאין כמותה, היית פילגש מזנה, חרפה למלך! אוהבך?!" צחוקו עוד הדהד בכיכר הכפר כבר שבוע וכעת מולו ממש אומרת היא על סף מותה, אותו הביטוי, באותה נימה.
"אם אהובי המלך יבוא לבקר בחוצות המחוז, אם יזכיר את שמי, אם תראו אותו מחפש אחר עלמה, אם יישאל על תל האפר המצטבר בזה המקום-"
"אז אמרו לאהובי, מהעלמה מעין גדי ' אני אוהבת אותו, עד חולי, עד מות, ועד בכלל' "
איש לא הכיר את המלך, ובלב כולם עלתה השאלה, שבסופו של דבר עלתה מגרונו של אחד הזקנים, הזקן שבהם אולי- "מה כל כך אהוב המלך עלייך, מה כל כך אהוב בו? ראי אותך כאן והוא בעיר. לו רק היית מרפה, מה כל כך אהוב, מה כל כך בוער?" המילה "בוער" הובנה היטב.
האש דעכה, איש המוקד לא הערים עוד עצים, עלמה חרוכה ומפוייחת משתנקת עם סחבה שרופה ברובה עליה בצינת הלילה של הכפר נתגלתה מבין הלהבות הדועכות, שערה נשרף כמעט כליל למעט מקומות בודדים של זכר. אך עיניה היו היכר ברור בה לכך שהיא העלמה היפה ביותר שהמלך ראה. והמלך ראה הרבה.
"אהובי" נאנחה בלחש, רק מילה זו יכולה לומר כעת, כשכמעט ואין בריאותיה אף זרזיף אויר דק.
"אהובי" לחשה-אמרה כמה מילים, הזקנים והשורה הקרובה שמעו, אבל המילה החרישית היחידה שהיתה ברורה לכולם היתה "אהובי".
וצנחה מעולפת לארץ.
לאחר שעה קלה הקהל התפזר ובבוקר- לא היתה שם, אולי תחזור עוד כמה זמן שוב פעם, אולי כבר הגיעה לעיר.
