למה לי שום דבר בעולם הזה לא מחכה.

הוא מקבל את ההחלטות שלו לבד בדרך כלל.

אני מציע לו ללכת ל(תפילה|גן_שעשועים|סבתא) והוא, "לא, אני רוצה להישאר בבית עם אמא" (שמתחננת שהוא ילך כבר כדי שיפסיק לבעוט בה ויתן לה לישון).

אבל שבת נגמרת בסוף, ואז מתיישבים מול השולחן הזה ופה מחכה לי הרים של עבודה.

אולי גם כמה פונקציות של הש"א, אם ממש יתחשק לי. רק לחשוב על ההקשר שבו היא נכתבה במקור לפני קצת יותר מעשר שנים.

(התעורר, ועבר לישון במשרד שלי)

אנשים ששפכו עליי איזה שהוא אור (ידע חדש, הבנה בנפש,...) כשאצלי לא היו כלים להכיל את זה.

וכשכבר בניתי כלים, אז כבר הם והעולם הלך הלאה.

וגם, אנשים שנעלמו.

רובם נזכרים בי כשצריך את עזרתי הטכנית ונעלמים מיד אחרי.

אחת התופעות המחליאות.

זה יותר, "אנשים במצב צבירה מסויים". כשהם שם, כנראה שיש להם מה להעביר לי (או הפוך).

בעוד חמש דקות או שנה הם יהיו במקום אחר, וכנראה שהמסר יהיה אחר.

אפשר לראות את זה לפעמים בחוש. אנשים שהכרתי שטחית במשך שנים (לפעמים עשור ויותר) ופתאום הקשר מתהדק מסיבה מסויימת.

זה נעלם גדול. לפעמים נדמה לי שאני יודע, לפעמים פחות.

כפויי טובה זה תופעה שצריך למגר. פעם טוב הלב שלי היה אדיש לתופעה הזו, היום אני משתדל לגבות עליה מחיר.

אין כיף יותר גדול מלראות מישהו/י שהיה בדיכאון קשה מחוסר יכולת עשיה, ועכשיו הוא חסיד כמוני בחסידות של פרעה והחיים שלו (או שלה) התאוששו.

אגב, אני לא אוהב ש"נזקקים" לי או מעריצים אותי. להפך. האתגר הגדול זה לראות מישהו שפעם "העריץ" (למשל מבחינה מקצועית) תופס אותי באוזניים ומוכיח לי למה אני טועה.

אני גם משתדל להקשיב לאנשים כאלה. גם אם הם טועים ב-80%, יש כנראה 20% שהם צודקים.

זה סיטואציה אחרת.  אני לא מדבר עליה.

אני לא במצב צבירה נורמלי. מעולם לא הייתי. השאלה מה לגביהם.

זה אומר להתחיל ולהזיז את עצמך בעולם הזה. זה הרבה מעבר

(וקראתי, אלא מה. יש לי גם מה להגיד)