אני תמיד נרדם עם פודקאסט. או עם אריק

אנשים כותבים או אומרים מילים לאחרים אבל אני תמיד בסוף אני אף פעם לא נחשבת (כלומר אף פעם לא חושבים עליי)

החיים הוכיחו לי שזה לא ככה. זה מעולם לא היה ככה.

אבל במבט מבוגר יותר - היו, אבל היו לי סיבות בנפש שבגללם לא  ראיתי אותם.

חלק נעלבו ממני (בצדק מצידם).

 

מיעוט הסתכל מרחוק וקיווה שאני אלמד יום אחד. למדתי, באיחור של עשור.

לי אין אנשים בחיים.
המעטים שאני רואה יותר מפעם בחצי שנה הם ההורים שלי- שיש להם יותר מדי ילדים לחשוב עליהם אז הם חושבים רק על עצמם, האחים שלי- שלא יודעים שקיימים עוד אנשים חוץ מהם בעולם, ושאר האנשים מהמשפחה- שחושבים שאני ילדה קטנה ומתנהגים אליי ככה.
אין עוד אנשים בעולם שלי, ונמאס לי שאנשים חושבים שזה בסדר לתת לי להקריב את עצמי בשביל שהכביסה שלהם תהיה מקופלת ובארון.

לא מבין מספיק כדי להגיב מותר לעומק.

כואב.

אז אולי אריק? יש לו שירים שאת ממש מרגישה שהוא מדבר אותך

שאריק הוא האבא האבוד שלי. לא יודעת למה דווקא אריק. אולי כי בסוף הוא לבד.
בכל אופן אני לא רוצה מוזיקה עכשיו, זה סותם לי את המוח כשלילה

כי הוא מוכשר ויש לו שירים מטורפים והוא כותב מדהים ומלחין מדהים אבל הוא לבד. הוא לא ממלא אולמות בקצב, ואני בטוח שיש ימים שהוא יושב סתם ומרפרש את הפייסבוק שוב ושוב. וזה טרגי וזה אוף, אבל זה יותר קרוב

Why can't you save anybody
(בקולו המיואש של עזרא מילר כפטריק)

אבל אני באמת מקווה שיש לי משפחה אובדת איפשהו.


רעאעאעכאעעעע אני שונאת את הלילה הזה!!!! למה ישנתי מלא בצהריים