פעם כתבתי על הנקודה הזו סיפור בסגנון סיפורי המעשיות של ר' נחמן:
מעשה ממלך שהיו לו שני בנים תאומים והיו אלה השני בנים חשובים בעיניו מאד והיה מחבבן ביותר ומשתעשע איתם ביותר ומשחק איתם בכדור אחד על אחד (שקורין סטנגה) ובלוחות המשובצים (שקורין שחמט ודמקה) וכו', והיו הבנים לומדים בחדר אחד אצל מלמד אחד, והבנים הנ"ל היה אחד מהם תם (לא שהיה מחוק לגמרי, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך) ומטבעו היה נמשך יותר לעדינות ולנימוסי המלכות והאחד היה בר הבנה ומטבעו נמשך יותר ללימודים גבוהים (שקורין אקדמיה ואוניברסיטה) ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד והיו דבקים זה בזה מאד והיו ממש כאיש אחד בשני גופים, והיו אוהבים את אביהם המלך מאד, ולמלך (שהוא היה אבי הבנים הנ"ל כנ"ל) היה שר אחד גדול שהיה גדול וחשוב יותר מכל השרים, ומתחילה היה אותו השר ככל השרים אלא שנתגדל ונתגדל עד שנהיה משנה למלך, והבנים החלו להתגדל, והבן החכם, מחמת הבנתו ומחמת טבעו שהיה נמשך להשכלה כנ"ל (שכידוע היא כולה חוכמות וכפירות כמבואר במ"א) היה מחשיב עצמו ורואה עצמו כאילו הוא גדול וחכם מכולם והיה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא והיה מקניט אותם ויורד עליהם (שקורין ננ"ה בננ"ה כדרך שעושים הילדים זה לזה) והגיע לעשות מעשי שובבות (שנקרא קונדס) והיה מצער אותם ומשגע אותם ביותר, והבן התם הנ"ל מחמת תמימותו היה נמשך אחריו (לא שהיה עושה איתו המעשי קונדס שלו אלא שהיה איתו ולא מיחה בו ועל כן נקרא הקונדס שלו גם על שמו, דהיינו שנקרא הקונדס של הבן המחקר על שמו של הבן התם מחמת שלא מיחה בו כנ"ל) והיו נטעים ופורקים עול המלך מעליהם, והיו העולם מרננים אחריהם (דהיינו על שהבנים של המלך הולכים בדרך הלא טוב כנ"ל), והמלך מחמת שראה שהשני בנים שלו הולכים בדרך הלא טוב (שהיו מתקלקלים כנ"ל) והגיעו לאן שהגיעו עד שהגיעו לשאול תחתית כנ"ל היה מחפש להם דאקטרים (שקורין פסיכולוגים) ורפואות עד שהביא להם את כל הדאקטרים שהיו במדינה ולא מצאו להם רפואה מחמת קושי חוליים.
ויהי היום, ובא לארמון המלך חכם (שקורין יועץ תורני, ומחמת שלא הייתה לו רשות מהמדינה לקרות עצמו דאקטר, דהיינו פסיכולוג כנ"ל, היה נקרא חכם אבל באמת היה דאקטר גדול) ואמר החכם הנ"ל למלך שלבנים לא תהיה רפואה כי אם שיגלה אותם מהמדינה ולא יהיה איתם ולא יבקר אותם כלל ולא ישלח להם אגרות שלומים וכו' כלל, ובהמדינה (דהיינו בהמדינה שייגלו לשם) לא יהיה להם שם כבוד של בני מלכים אלא אדרבה יהיו נמוכים ושפלים מן הכל ואחרי כמה שנים שיהיו שם ויהיו מתגעגעים להמלך ורוצים בהמלכות של המלך ולקבל עליהם עול מלכותו יחזירם, עד כאן דברי החכם הנ"ל למלך.
והמלך מחמת אהבתו לבניו היה קשה בעיניו מאד לקיים את דברי החכם הנ"ל ולשלח את הבנים ולהיות אכזרי עליהם ולגרשם (ולמרות שאכזריות כזאת הוא באמת רחמים גדולים אעפ"כ היה קשה בעיניו), וגם מחמת שהיה אוהבם מאד אם היה משלחם היה מתגעגע אליהם ביותר ולא היה יכול לשאת צער הפרידה מהם (ובמיוחד שלא יכול לבקר אותם ולשלוח להם אגרות וכו' כנ"ל) וגם לא רצה שיחשבו עליו הבנים שהוא אכזרי כזה (כי למרות שהוא באמת רחמים כנ"ל לבנים היה נראה כאכזריות), לכן טיכס עצה שהוא (ייעני המלך) יצא מהמדינה כאלו הלך לעסקי המדינות (שקורין דיפלומטיה) ויצווה על המשנה למלך שלו שיגרש את בניו ויכריז שהוא המלך וכאלו גירש את בני המלך וגם להמלך אין נותן לחזור להמדינה וימלוך שם עד אשר יחזרו הבנים וינצחוהו וישיבו את המלך למלכותו (כי המלך יסובב שיוכלו לחזור עם חילות ויוכלו לגבור על המשנה למלך, וכל זה הוא תחבולה שכך יחשבו הבנים אבל באמת הכל הוא מהמלך וגם השתלטות המשנה למלך הוא מהמלך כנ"ל) וכך לא יצטרך המלך לגרשם וגם יוכל להיות איתם (כי יצטייר (יתחפש) לאדם פשוט ויוכל להיות איתם בהמדינה שילכו לשם בלא שידעו הבנים שהוא שם) וכך גם יוכלו הבנים להראות אהבתם וגיעגועם אליו כשיחזירו אותו מעצמם למלכותו (כי עשה כאילו הדיחו המשנה למלך כנ"ל).
וכן עשה המלך, דהיינו שציווה להמשנה למלך שלו שכשילך על הים יגרש הבנים ויעשה עצמו כמלך כנ"ל וכשיבואו השני בנים שיילחם בהם ולא יניחם לתפוס המלכות ממנו והוא (דהיינו המלך) כבר יתן להם הכח לתפוס המלכות (וכל זה הוא כדי שלא יבינו הבנים שזו תחבולה, ושכאילו יגברו על המשנה למלך וישיבו אותו, דהיינו שהבנים ישיבו את המלך, למלכותו כנ"ל), והיה המלך הולך על הים והשאיר את ענייני המדינה והחילות בידי המשנה למלך והבנים נשארו בהמדינה, והלך המשנה למלך עם החילות ותפס את הבנים הנ"ל וגירשם מחוץ להמדינה והיה מתנהג כמלך ואומר שהדיח המלך הקודם (דהיינו המלך האמיתי כנ"ל) ושעתה הוא המלך על המדינה (וכל זה עשה בציווי המלך כנ"ל).
והשני בנים הנ"ל אחר שנתגרשו מהמדינה, חרה להם הדבר מאד על אשר נתגרשו ממדינתם והסתכלו בעצמם "למה ועל מה מגיע לנו זאת להתגרש" ונזכרו במעשי הקונדס שלהם (שבעצם היו של הבן המחקר אבל נקראו גם על שם הבן התם כנ"ל) ואמרו "בוודאי על זאת בא לנו כזה" והיו מצטערים עליהם מאד (אבל זה עכשיו כבר אינו מועיל מחמת שכבר נתגרשו, וגם שהבן החכם ,אע"פ שהיה מצטער, נצטער באמת על מצבו שגרמו לו מעשיו ולא נצטער על מעשיו באמת), והיו מתגעגעים אל אביהם המלך ביותר והיו רוצים לחזור להמדינה ולהארמון, והיו מצטערין מחמת הקושי שהיה להם בהמדינה שהיו שם (ובמיוחד שהיו שם נמוכים ושפלים כנ"ל ולא היה להם שם דבר ואפ' פרוטה לפרוטה והיו קובצים על יד על יד מעט מעט בכל יום וכו'), והיו הבנים הנ"ל נודדים ממקום למקום והיו מתפרנסים מן התמחוי ובכל מקום היו מבזים אותם ולא היה איש מכירם.
פעם אחת חשבו הבנים "למה לנו להיות נודדים ומבוזים ולהתפרנס מן התמחוי, נשב במקום אחד" ומחמת שהיו בגלות היו צריכים לפרנס עצמם ומחמת טבעם שהיה שונה כנ"ל ולא היו יכולים לעבוד יחד (שהבן התם נמשך מטבעו אחר מלאכות פשוטות והבן החכם נמשך מטבעו אחר מיני אומניות ומלאכת מחשבת), הלך הבן התם אל הרצען (סנדלר) להתלמד אצלו ונהיה רצען, ומחמת שהיה קשה קליטה ומחמת שיכלו הנמוך לא היה רצען כ"כ אלא היה רצען פשוט, והבן החכם הלך אל הצורף ללמוד אצלו האומנות של הצירוף, ומחמת חכמתו ומהירות הבנתו למד מלאכת הצירוף בקל במעט שנים ונהיה צורף גדול, אחר כך חשב (דהיינו שחשב לעצמו הבן החכם) למה לי להסתפק במלאכה אחת ושמא למחר או לימים לא יזדקקו לצורף והלך ולמד מלאכת הקולנוע היהודי ומחמת מהירות הבנתו וחכמתו כנ"ל למד המלאכה בקל ונהיה במאי תורני גדול, ואחרי כן למד מלאכת הרפואה (כי חשב מי יודע אולי גם במאי תורני לא יצטרכו אבל רפואה צריך לעולם) ולמד עוד חכמות הרבה ועלה ממעלה למעלה ונהיה חשוב וגדול והיו מגדלים אותו עד שהיה הולך וגדול והיה ברי'ה (זריז ומוצלח) גדולה ובעל נכסים, והבן התם היה מתגעגע תמיד ובוכה תמיד מתי יזכה ויחזירנו אביו (דהיינו המלך כנ"ל) אליו ואילו הבן החכם מחמת חכמתו וחשיבותו (ובמיוחד שנהיה צורף גדול ובמאי תורני גדול ורופא גדול וכו' ועשה לו שם ונתגדל מאד כנ"ל) שכח מהטוב שהיה בארמון וחשב לעצמו 'למה לי לשוב לשם וכי מה לא טוב לי בכאן'. ובכן עברו כמה שנים עד ששכח בכלל שהיה פעם בארמון ושאינו מן זאת המדינה (דהיינו מן המדינה שהיה בה עכשיו) ואע"פ שהיה הבן התם מזכירו לא היה שומע לו ולא היה רוצה לקבל ממנו כלל.
והמלך הנ"ל היה שם בהמדינה (דהיינו בהמדינה שהיו שם הבנים כנ"ל) והיה משגיח עליהם ודואג להם (ובאמת אי אפשר לדאוג להם בגלות כמו בארמון בלי שידעו ממנו אבל עכ"פ השגיח עליהם מה שיכל).
והבן החכם שהיה גדול וחשוב כנ"ל, היה הולך שימעו במדינה עד שהיו הבריות מרננים אחריו ואומרים "כיצד הוא זה שהגיע זר לכאן ונהיה גדול כזה, אין זה כי אם מחמת שגונב את כספנו" והעלילו עליו כך עד שהגיע להמלך של המדינה (דהיינו שהלשינו עליו על כך למלך) וגרשו המלך מחוץ להמדינה, ונזכר הבן הנ"ל (דהיינו החכם) שהיה פעם במדינה אחרת שבא ממנה לזאת המדינה שגורש ממנה ואמר "אם אני מגורש מהמדינה בכאן אלך לי אל המדינה שהייתי בה מקודם" והלך לו, והבן השני (דהיינו התם) מחמת שהיה מתגעגע וכוסף מאד לחזור להמדינה שבאו ממנה ומחמת שראה שאחיו הגיע לשם וגם שלח לו אחיו שילך לשם, לקח עצמו לשם גם הוא (ובאמת היה ראוי שילך לשם מעצמו בהרבה מקודם אלא שמחמת תמותו ופשיטותו לא היה עושה מעשים גדולים כאלה[1])
והשני בנים מחמת שגלו שוב וחזרו להמדינה שהיו בה שוב היו בלא כלום והיו נודדים ממקום למקום ומתפרנסים מן הצדקה, יום אחד היו הולכים אצל יער עב מאד (היינו שהאילנות הם רצופים ותכופים מאד זה אצל זה) והלכו ונתעו ביער מחמת עוביו והגיעו למקום פנוי מאילנות (שקורין קרחת יער) וראו שם חילות שהיו מתרדמים (שישנו) ומחמת שהיה הבן החכם רופא, ראה שאין החילות ישנים אלא שהיו כאלו הצמחים שחיים ואינם חיים (שקורין קומה) ומחמת שהיה רופא והיה יודע לעשות הרפואות עשה להחילות ריפאות ועוררן, והחילות הנ"ל מחמת שהצילן (דהיינו הבן החכם) היו הולכין איתו ומשמרין אותו.
והמשנה למלך, ששמע שישנו בעל חילות בהמדינה, וחקר וראה שזהו הבן הנ"ל, יצא להילחם בו עם החילות של המלך כמו שציווהו המלך (ובאמת החילות של המלך אין להם כח על בן המלך אם לא ברצון המלך), וגבר הבן המלך על החילות וכבש המדינה בקל (ובאמת היה נראה בחוש שאינו כדרך הטבע, דהיינו זה שהחילות אין להם כח ושליטה על זה הבן מלך) והמשנה למלך ברח מפניו ויצא מהמדינה.
ובא הבן החכם להארמון, ובא איתו גם אחיו (דהיינו הבן התם) ואמר לו "עתה אחר שניצחנו את המשנה למלך נשלח ונקרא לאבינו המלך וימלוך על המדינה" כי היה כוסף ומתגעגע מאד לאביו המלך כנ"ל, אבל הבן החכם מחמת חכמתו החל לחשב ואמר בליבו "ומה בצע כי אחזיר את אבינו המלך והרי יכול אני למלוך בהמדינה" אבל מחמת שלא היה יכול להיות בהארמון ולמלוך בעצמו (כי לא יוכל בן המלך להיות בהארמון ולהיות כמלך כ"כ זמן כי המלך ישוב אם לא שיהיה זר המונע ממנו כי אין הבן מלך יכול למנוע המלך בעצמו לשוב להארמון), שלח אחר המשנה למלך ועשה שימשול הוא (דהיינו הבן החכם) ויעשה בהמדינה כרצונו ואת המשנה למלך הושיב בהארמון, והודיע בשם המשנה למלך שלא יניח להמלך לשוב להארמון כלל וכל שכן שלא למלוך בהמדינה (ובאמת היה זה היפך גדול (שקורין אבסורד), כי המלך עצמו הוא שסובב הכל מן גירוש הבנים ולימוד הבן החכם הנ"ל (ששלח לו הבעלי מלאכות ללמדו) וגירושו מהמדינה שהיה שם, והליכת החילות עמו (ששלח אליו החילות שימצאם וכו' כנ"ל) ונצחונו על המשנה למלך והכל היה מחמת המלך כדי שיבואו הבנים להארמון וישיבו את המלך כנ"ל, ועתה נהיה ההיפך שבגלל הבנים המלך גולה וזה הוא היפך גדול כנ"ל).
וביום השנה (דהיינו שנה אחרי שניצחו המשנה למלך ובאו להארמון) עשה הבן התם משתה גדול (שקורין באל, דהיינו סעודת הודיה) והיה שם שמחה גדולה והיו שם כל ידידיו ורעיו והעם והיו שמחים מאד על המשתה, והיו שם כל מיני שמחה: קאפעלייש (מקהלות) וקאמעדייש (משחקי הצגות) והליכה בעיגול (ריקוד ביינישי, כגון זה המותר בשבת) והריקוד-דגלים (שנקרא פדיחו"ש) וכיוצא מזה כל מיני שמחה הכל היה שם על המשתה, והיו שם העם והיה שם גם המלך (דהיינו המלך האמיתי) בתוכם (שכן היה מצוייר ומחופש לאיש פשוט) וחשב בליבו המלך "איך עושה בני משתה ושמחה כזה ביום כזה שהדיח אותי בני (דהיינו הבן החכם) ושם המשנה למלך בהארמון שלי" (ובאמת זה הוא היפך, שקורין אבסור"ד, גדול מהראשון. כי זה הבן התם היה מקודם מתגעגע מאד להמלך), וכשנעשו שמחים מאד עמד בן המלך ואמר "כמה טוב הוא שחזרנו להמדינה, כי מקודם היינו מגורשים ועתה שבנו להמדינה וכבשנו אותה (כי סוף-סוף המלכות עכשיו ביד בן המלך)" ובתוך כך נעמד אחד מהידידים (דהיינו מהידידים של הבן מלך) ושאל "ומה עם המלך, כי מקודם היה בכאן המלך ועתה הוא מודח, ואתה היית מתגעגע מאד להמלך ומה טוב בלשוב להמדינה ולהארמון אם המלך בגלות ואינו איתך בכאן למרות שישנו באפשרי (כי באמת טוב בלשוב על כל פנים להמדינה גם אם א"א להחזיר להמלך, אבל אם ישנו באפשר להחזיר המלך להמדינה ואעפ"כ אינו בכן בבחירת בנו אזי מוטב שלא היה חוזר להמדינה כלל...) ומה טוב במלכות בן המלך אחיך אם הדיח המלך כהמשנה למלך לפניו (ובמיוחד איך עושין שמחה ובאל בהיום הזה שבו הודח המלך בשנית על ידי בנו כנ"ל וזה הוא ביזיון גדול להמלך)", וענה הבן מלך ואמר "ובאמת אינני שמח על גלות אבי המלך, אבל השמחה והבאל הוא על שובי להמדינה וכיבושה מהמשנה למלך, כי מחמת שיש לקבל הצדדים המשולבים (שקורין להכיל מורכביות) אפשרי לעשות החלוקה (שקורין צווי דינים) ולעשות השמחה והבאל על כיבוש המדינה בלא הסתכלות על גלות המלך", והמלך בשמעו את דברי בנו נצטער מאד, כי לא רק ששמח בני על כיבוש הבן החכם שהדיחני מן המדינה, אלא גם לא שם על ליבו שנכשלו בהניסיון ולא השיבוני עדיין להמדינה (ובאמת אם יחזרו בתשובה וישיבו אותי אזי יהיה טוב אבל בינתיים כיצד שמחים) ומוטב היה שלא היו שבים להמדינה מאשר שישובו וידיחוני בעצמם כנ"ל. ואיך ישוב המלך אינו ידוע ובסוף ישוב.
והנמשל מובן...
[1] שים לבך לזה כי אינו בחינם
).
בוא תגיד לנו מה המידה ומתי כן מודים..