מנסה לחשוף את הלב, מה שעומד בלב, להוציא. אני מדוכדך לעיתים קרובות, חבל שה' הביא עלי את החולי הזה עכשיו לאחר שהתחלתי להניע ולהיכנס לזמן קיץ ברגל ימין ובכל הכח. חייב קצת שגרה של לימוד.
מרגיש שנהייתי בנאדם עצוב, לא טוב לי לעיתים תכופות. לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. אני לומד הוראה אבל אני לא רואה את עצמי מורה רגיל בבתי ספר. לא מתחבר למשמעת וכו'. לפני שהגעתי לישיבה החדשה עם השם הכ"כ טוב, באמת היה לי חלום חזק להיות ר"מ בישיבה או משהו כזה, נהנתי מלתת מעצמי, מהלימוד שלי לאחרים, וגם הרגשתי שאני מוצלח בזה. אבל מאז שהגעתי לישיבה הנוכחית החלום הזה נחלש, כי אני לא מעניק פה לאחרים, אף אחד לא באמת סופר אותך, אתה לא יותר טוב מאחרים.
אבל האמת אני לא חושב שזה היה כ"כ אכפת לי אם הייתי שקוע בלימוד כמו שצריך. היה לי סיפוק מעצמי, מעצם הלימוד ולא הייתי צריך לקבל את הסיפוק מלתת.
האמת שזה גם לא כ"כ טוב שאני חושב יותר מידי על החיים במקום פשוט להיות בתוכם, לחיות אותם, לא להיות חיצוני אליהם כל הזמן. אם אני כל הזמן סוטה למחשבות על החיים, אז אולי אני לא מספיק חי אותם. צריך להיות שחקן פנימי, פשוט להיות שם.
אבל אני חושב שהר"מיות עדיין נשארה חלום.
אופציה שניה ללכת ללמוד מקצוע חול רגיל באוניברסיטה, כמו כולם משהו בנאלי כזה ולא מיוחד, להיות עוד אחד מעמ"י שמפרנס בכבוד, לא איזה תפקיד מיוחד ושליחותי, גדול כזה, למען עמ"י. להיות בינוני בתורה, האידיאלים והאש קודש בשקיקה לה' יתברך באופן בינוני. לא לחיות אותם עד הסוף. וזה מבאס, לא רציתי להיות ככה, אבל מצד שני זה מבטיח חיי עשיה, בלי בזבוז זמן כמו שיכול להיות למי שנשאר ללמוד תורה. וגם אולי חיים קלים יותר, הכל מוגדר מראש ופחות תזוזות בחיים.
האם תהיה בחורה שפשוט תרצה אותי עם כל ההתלבטויות שיש לי. פשוט תאהב אותי ולא את מה שאני הולך לעשות או לא הולך לעשות.
מרגיש לי כבר לא נעים לספר לבחורות שאין לי תוכנית מיוחדת.. אבל מה אני אעשה, לא רוצה ללכת על הקל והנוח, רוצה לשבור את המסגרות, את הנורמלי, רוצה להיות מיוחד, לא בהשוואה לאחרים, בשביל עצמי.
