אז היינו יחד,
ושבועיים אחרי זה אני מתחילה להרגיש מוזר, בחילה דקה שאיתך כל הזמן. תולה את זה במצב לחץ בעבודה ושסוף הסטאז' מתקרב, יום אחר כך מקיאה את נשמתי בבוקר, בטח סתם ווירוס. האיש שלי אומר לעשות בדיקה, שום דבר, אני לא בהריון בכלל, וחוצמזה שעדיין לא הגיע האיחור. הולכת לסופרפארם, קונה את הבדיקה הכי אמינה, שמגלה ארבעה ימים לפני האיחור.
מגיעה הבוקר, עושה בדיקה, מכינה אוכל, הוא מגיע ומחבק חזק חזק, אבל אני רצתי להקיא, הריח שלו נורא.
ידעתי שאני בהריון עוד לפני הבדיקה.
ככה התחיל ההריון שלנו.
אין דרך להסביר את הדבר הזה, היו ימים שהייתי מקיאה 32 פעמים ביום, ביקור בטרמ בצהריים בעקבות דם בהקאות, בערב ובלילה נסענו לעיר אחרת כי זה רק המוקד שהיה פתוח, לילות שלמים שהיינו מבלים מחוברים לנוזלים ולתרופות שנותנים לחולי סרטן. חצי ישנים חצי ערים.
והזוגיות...
בהתחלה, היה המון כעס, חוסר הבנה, והחמות... שהיתה אומרת משפטים כמו 'תחשבי טוב זה נפשי', פסיכולוג, טיפול במוח אחד, רפלקסולוגיה, דיקור סיני, מחשבה חיובית, הכל! 'את מתכחשת להריון'..
אצלו במשפחה כולן היו מרגישות טוב, אפחת לא ידעה בחילה אחת, ומגיעה הכלה ועושה בעיות לבן המוצלח ועדין הנפש שלהם...
מספרים לאחים בשבוע 9 כי אינסיכוי להסתיר. כולם רואים, שומעים, מעדכנים שהם שומעים...
חמישה חודשים לא עשינו שבת אחת בבית.
לכל דבר יש ריח, לכל דבר!
למים, לבית, לאיש שלי, לי, לאמבטיה, לאריחים של האבטיה! לא משתמשים בבושם, קונים דאודורנט טבעי בלי ריח, בלי מרכך כביסה, כשמבשלים אני רצה לשירותים, ובורחת החוצה.
חלישות אדירה, עייפות, בחילות בחילות בחילות בחילות בחילות בחילות. כל היום, כל הלילה, כל דקה. נסיעות סיוט, בית סיוט, זוגיות סיוט, אני סיוט, עבודה סיוט. כולם במשרד ידעו שאני מקיאה בשירותים. לא היה דרך להסתיר, ומי רצה בכלל להסתיר..
עזבתי את העבודה, בין טרמ אחד לשני ניסינו לחיות חיים נורמלים של זוג צעיר.
ניסינו. לא הלך.
ההקאות הפכו בלתי נסבלות, משבוע 18 שמירת הריון בעקבות צירים מוקדמים בגלל איבוד נוזלים. האחיות והרופאים היו החברים הכי טובים שלי.
נלחמנו בשיניים.
זה הקאות שלא עוברות עם לימון וג'ינג'ר, זה רק עושה הקאה בטעם מגעיל.
זה הקאות שגורמות לך לאבד את מי שאתה, את הזוגיות שנדחקת לפינה, את הבעל.. ומי חושב עליו בכלל...
מסכן שלי.
כל ההריון זה נמשך, לא נעצר לרגע.
לרגע. לא היה יום שלא הקאתי, לא היה!
בימים של 2-3 פעמים ביום זה היה נחשב יום טוב.
עד ללידה הקאתי. וגם בלידה.
והמיילדת אומרת שזה סימן טוב כי הלידה מתקרבת...
ויום אחרי הלידה קמתי, ואין כלום. \
חזרתי למי שאני.
והיום אני לא מסוגלת ללבוש את הבגדים של אז, ושום אוכל של אז, והבושם שלי ושלו והמרכך של אז מזכירים לי בחילות נוראיות אז אין סיכוי.
והכי קשה שזה נהיה שיקול בילדים הבאים שלנו, כמה, מתי, ואיך.
רק אל תגידו לנו שזה פסיכולוגי, ויש נשים שסובלות יותר, ותתעניינו, ותדאגו גם לאיש שלנו, אנחנו לא שם כדי לעשות את זה.
והעיקר,
אל תשימו בושם, זה עושה לנו בחילות
אבל אולי ההבדל נעוץ בזה שהמשפחה שלי מכירה אותי, יודעים מי אני וכמה לא מפונקת אני ביום יום, והמשפחה של בעלי פחות מכירים אותי..)
וממש הוצאת לי את המילים מהפה. בעיקר הטראומה שאחרי, זה פשוט נורא איך כל דבר מזכיר לי... והשיקול לילדים.. מי היה מאמין שאני, שתמיד אמרתי שלא אמנע ומה שהיה ייתן... והלוואי שייתן כמה שיותר.. עכשיו רצה לרבנים להתייעץ על מניעה
תודה ששיתפת.