עבר עריכה על ידי קרן-הפוך בתאריך כ"ו באייר תשע"ט 17:11
בספרו "מורה נבוכים" הסביר הרמב״ם למה לדעתו נקראת השפה העברית "שפת הקודש": ״הלשון הזה המקודש. לא הונח בו כלל שם לכלי המשגל, לא לגברים ולא לנשים, ולא לעצם הפעולה גורמת ההולדה, ולא לשכבת זרע, ולא לשתן, ולא לצואה, כל הדברים הללו לא הונח להם ביטוי ראשוני כלל בשפה העברית, אלא מכנים אותם בשמות מושאלים וברמזים״ (תרגום מערבית: הרב יוסף קאפח).
כדי להוכיח את טענתו זו עבר הרמב״ם על כל סעיף וסעיף בדוגמה. במקרה של ״כלי המשגל״ של האשה הוא מציג את המילה קֵבָה בספר במדבר (כ״ה, ח׳). מדובר בפרשה שבה אלוהים מעניש את בני ישראל במגפה על כך שאלו החלו ״לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב״, ומפסיק רק לאחר שפִּינְחָס נכד אַהֲרֹן הכהן נוטל רומח ודוקר בו את זִמְרִי בֶּן־סָלוּא (הישראלי) ואת כָּזְבִּי בַת־צוּר (המדיינית) בזמן משגלם, ובכך מבטיח את הכהונה הגדולה לצאצאיו. באותו פסוק נכתב שפנחס דקר את כזבי בקֳבָתָהּ, כלומר הקיבה שלה, בבטן, אבל על פי חז״ל (סנהדרין פ״ב, ב׳), פנחס דקר את השניים באיבר מינם.
הסבר למקור הכינוי פות:
מדובר במילה המופיעה רק פעם אחת במקרא, בספר ישעיהו, בפסוק: ״וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וה׳ פָּתְהֵן יְעָרֶה״ (ג׳, י״ז).
הפרשנות המסורתית לפסוק מקורה בתלמוד (שבת ס״ב, ב׳). היא קושרת בין שִׂפַּח לסַפַּחַת בחילופי שׂ/ס ורואה ברישא של הפסוק נבואה, שלפיה אלוהים יכסה את קודקודי בנות ציון במחלת עור. לגבי הסיפא מוצגת מחלוקת בין רב אבא בר איבו (״רב״), הסבור כי פירוש המילים "פָּתְהֵן יְעָרֶה" הוא ״נשפכו כקיתון״. כלומר, הוא מבין את יְעָרֶה במשמעות ״שפך את תוכנו״ וקושר את פָּתְהֵן למילה היוונית לספל, קוֹתוֹן, ככל הנראה בשל הדמיון בצליל לפי ההגייה בזמנו. הרב שמואל, לעומת זאת, חושב שהכוונה היא ״שנעשו פתחיהן כיער״. כלומר, הוא רואה בפות גרסה של פֶּתַח שממנה נשלה הח׳, ואילו את הפועל יְעָרֶה כ״נעשה כיער״. כך או כך — השניים מסכימים שפות הוא איבר מינה של האשה.
חיזוק לטענה זאת הוסיף הרב אברהם אבן עזרא (1089–1167), שקשר בין פָּתְהֵן למילה יחידאית אחרת — ״וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת״ (מלכים א׳ ז׳, נ׳). ככל הנראה מדובר בחורים ששימשו צירים לדלת, שכן זו משמעות המילה "פתה" בכתבי חז״ל (כלים י״א, ב׳). אבן עזרא מסביר שמדובר ב״רמז לאחוריהן״.
כמעט ואין עוררין על הפרשנות הזאת בקרב היהדות הרבנית, להוציא הפרשנות המוזרה של רש״י (1040–1105) ושל כמה רבנים שהלכו אחריו. רש״י קושר את פָּתְהֵן לפַּתְיָא, מילה ארמית לכלי חרס בעל פתח רחב ובאופן ספציפי ל״פתיא אוכמא״ (״כלי מושחם״), המוזכרת בתלמוד (ברכות נ׳, א׳) כמשל לחכם מכוער. מקשר זה מסיק רש״י שנבואת ישעיהו אומרת שהאשורים יחטפו את בנות ציון כי יחשבו שהן יפות, אך ישליכו אותן מרכביהם כשייראו להם מכוערות.
החכם הנוצרי הירונימוס פירש את הפסוק אחרת, כפי שעולה מהאופן שבו תירגם את הפסוק ללטינית (בערך ב–400 לספירה הנוצרית). על פי הירונימוס, אלוהים יגרום לחשיפת קודקודן של בנות ציון ויסיר את מַחְלְפוֹתֵיהֶן. כלומר, הוא מניח שהפועל ש.פ.ח שווה במשמעותו לפועל ח.ש.ף וש"פתהן" היא פאתהן לאחר שה־א' נשלה, כלומר, שמדובר בפֵאוֹת הראש. הסבר זה אינו בלתי סביר; ידועות לנו מילים רבות במקרא שמהן נשלה האות א׳, ואפשר למצוא הקבלה בין פאה לקודקוד גם בספר ירמיהו: ״תֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן״ (מ״ח, מ״ה). קיים הסבר נוסף שהעלה חוקר המקרא האנגלי גודפרי רולס דרייבר ב–1935. לפי דרייבר, המילה ״פתהן״ פירושה ״המצח שלהן״, שכן פֻּתֻ היא המילה האכדית למצח.
תהיה הפרשנות אשר תהיה — נראה שלא השתמשו במילה פות במשמעותה הנוכחית לאורך הדורות. במקרא אנחנו מוצאים שימוש במילים עֶרְוָה (יחזקאל ט״ז, ל״ו) ובָּשָׂר (ויקרא ט״ו, ל״ז), אך אלו משמשות במקומות אחרים גם לשמו של איבר הזכרות. חוץ מאלו, אנחנו מוצאים בשיר השירים כי אותו איבר מכונה באופן מטפורי גַּן (ה׳, א׳). אצל חז״ל משמשים כינויים אחרים: פְּרוֹזְדּוֹר (נדה פ״ב, מ״ה), בֵּית הַתֻּרְפָּה (נדה פ״ח, מ״א), מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת (נדרים כ׳, א׳), בֵּית חִיצוֹן (ירושלמי יבמות פ״ו, ז׳ ב׳), בֵּית הַבֹּשֶׁת (חולין פ״ט, ב׳), עָקֵב (נדרים כ׳, א׳) ועֶרְיָה (בכורות ו׳, ה׳). במידה שהתייחסו אבותינו אל איבר זה בעברית לאורך הדורות ועד למאה ה–20, הם השתמשו במילים אלו.
איך קרה שבמאה ה–20 פות עלתה על כולן?
עדות ראשונה לכך שמישהו השתמש במילה פות במשמעותה האנטומית מופיעה במילון למונחי הרפואה של ד״ר אלכסנדר מלחי (1928). מלחי אמנם כותב שהמונח הנכון הוא עֶרְיָה, אך מוסיף בהערת שוליים שמונה מילים נרדפות אחרות (רובן מופיעות מעל). ביניהן יש מילה אחת גסה מדי להופיע בדפוס, ולכן היא מופיעה בצורה המצונזרת: ״פ. -״. ככל הנראה הכוונה היא פות. בהתחשב בעובדה שמלחי היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, בהחלט ייתכן שהיו אלו תלמידי הגימנסיה ששלפו את המילה מהמקרא ונתנו לה חיים חדשים בעקבות פרשנות הרבנים בכל הדורות. מצד שני, ייתכן שעשו זאת תלמידי ישיבה כבר קודם (אולי בהשפעת המילה הליטאית המקבילה פּוּטֵה), אך אין תיעוד לכך.
תשע שנים לפני צאת אותו מילון רפואי, ב–1919, התייעצו עם מלחי חברי ועד הלשון באשר למילה המתאימה לשמש כשמו הרשמי של איבר מינה של האשה. הוא לא העלה בדעתו שפות היא מועמדת ראויה והציע את כְּלִי לֵדָה, בֵּית הָרֶחֶם ופְּרוֹזְדּוֹר. באותם שנים היה אמון על המינוח הרפואי חבר ועד הלשון ד״ר אהרן מזי"א, שבמשך עשורים קיבץ מונחים בכרטיסיות כדי לפרסם יום אחד מילון מונחי רפואה עברי מקיף. אלא שהוא נפטר ב–1930, לפני שהספיק לסיים את המלאכה, וד״ר שאול טשרניחובסקי קיבל לידיו את הכרטיסיות והכין את הספר לדפוס במשך ארבע שנים. בספר שראה אור ב–1934 המונח הנבחר לא היה פות, אלא עֶרְוָה. שנתיים אחר כך, ב–1936, הקים ועד הלשון את הוועדה למונחי הרפואה שבהתבסס על עבודתם של מזי״א וטשרניחובסקי קבעה אחת ולתמיד את המונחים שבהם ישתמשו הרופאים העבריים.
נראה היה שהעֶרְוָה עומדת להתקבל באופן רשמי, אלא שמיד לאחר הקמת הוועדה פרץ המרד הערבי הגדול ועבודת הוועדה הופסקה. באותן שנים, בזמן שהאלימות גאתה, מעמדה של פות השתנה. אם המילה נעדרת לגמרי ממילונם הגרמני־עברי של טוֹרְטְשִינֶר (טור־סיני) ולָזֵר (1927) ומ״מילון כיס עברי״ של יהודה גְּרָזוֹבְסְקִי (גור) (1929) — במהדורה השנייה של ״המלון העברי״ של גרזובסקי ודוד ילין (1935) כבר מופיעים הערכים פות ופָּתֶה, מלווים בסימני שאלה, עם ההגדרה ״רחם, מצהּ״. כעבור שנתיים, ב״מילון שימושי לשפה העברית״ של גור (1937), כבר אין סימני שאלה ופות זוכה להגדרה ״מפתח הרחם״. ככל הנראה הדבר מעיד על התרחבות השימוש במילה באותן שנים.
המרד הערבי הסתיים ב–1939, ובאותה שנה הוקמה מחדש הוועדה למונחי הרפואה. כבר באותה שנה מינתה ועדה זאת ועדת משנה של שישה רופאים תל אביבים — כולם גברים, כמו בכל הוועדות שבהן נערך דיון זה — להכין רשימת מונחים בתחום הגינקולוגיה. כשוועדת משנה זאת סיימה את עבודתה, רשימתה הועברה לוועדת משנה נוספת של רופאים ובלשנים ירושלמים ובהם פרופ׳ יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה, ואלו הכינו רשימת מונחים מקבילה. במאי 1940 הועברו שתי הרשימות לוועדת מונחי הרפואה וזאת בחנה את המלצות ועדות המשנה והכינה רשימת מונחים סופית שפורסמה ב–1941. אף ששתי ועדות המשנה המליצו על עֶרְוָה, החליטה הוועדה לקבוע את המונח פות. ברשימה שפורסמה בכתב בעת ״לשוננו״ הסבירו חברי הוועדה את החלטתם בקצרה: ״המילה עֶרְוָה אינה מיוחדת דווקא לערוות אשה. הוועדה ייחדה לעניין זה את המילה פות״.
כך קרה שמאז 1941 פות היא המילה הרשמית לאיבר המין של האשה בשפה העברית. עם חלוף השנים אותה מילה, שבעבר נתפסה כגסה מדי להופיע בדפוס, הפכה למנומסת מדי לשימוש יומיומי.
איך הנביא ישעיהו נתן לשפה העברית את המילה "פּות"
🤣
