באותו בוקר היא הרגישה רע.
היא הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. נגמר לה. נגמר לה העיסוקים שדוחפים פנימה את הדמעות והפחדים והבדידות.
אז היא יצאה מהבית ופנתה ימינה לשביל העפר, רצה בירידה התלולה.
שם, במעמקי היער, היא הרשתה לעצמה לשחרר. נשכבה על הקוצים שדקרו אותה ונדבקו לחולצה, הסתכלה לשמיים הבהירים והתחילה לצחוק. צחוק פרוע מעורבב בדמעות. צחוק מהדהד עד קצה הלב. כמה עורבים מבוהלים עפו מראש הצמרות, זבוב אחד נחת על הפנים הרטובות.