זה מתגלגל חמוד על הלשון

לפני כמה חודשים, נראה לי שבאזור פורים, אימא שלי ואני ישבנו ליד השולחן ופתאום ראינו שיש עליו סוכריה כזו, קטנטנה ויפהפיה. כמובן לא ידענו מאיפה היא הגיעה אז לא אכלנו אותה, מה גם שהיא הייתה אחת ומאוד קשה לחלק מילימטר לשניים, ומאז שתינו עדיין מחפשות כאלו. קיצור בא לי.

כלומר בא לי כבר להיות במצב שאני מרגישה שאני בתוך מערכת (זוגית. הנה אמרתי את זה בקול). כלומר לא השקט של ההתחלה, אלא השקט של אחר כך.

יש לי מרשמלו צלוי היטב.

סביר להניח שבתל אביב, נכון? אני צריכה ללכת לבדוק את זה.

לא שזה ישנה משהו. אני לא אהיה שם במוצש כי גם אם יש לי מספיק כסף, אין לי עם מי ללכת. ואני צריכה קודם כל להחזיר כסף שאני חייבת.

"קונצרט". כזה של מגמות מוזיקה. לא הייתי במגמת מוזיקה. הייתי בכיתה ט'. אבל מגמת מוזיקה הלכו והמורה שלהן הייתה צריכה שעוד בנות יגיעו אז הציעו לי ולחברות שלי כי אנחנו מסוג הבנות שילכו לקונצרטים והלכנו. זה היה נחמד, אבל פחות ממה שציפיתי.

חשבתי שאבין מה הם מנגנים, שארגיש מבינה. למען האמת בחצי מהזמן השתעממתי.

אבל זה היה בהיכל התרבות או משהו כזה וזה היה קרוב לבימה ואני זוכרת שחשבתי שמגניב, כי קרן בטח הסתובבה כאן מלא. היא הרי מלחינה להצגות של הבימה. אפילו זכתה פעמיים בפרס מלחינת השנה בתיאטרון.

ניקוד, ספרדית, לבשל מדהים. ולתפור. ועיצוב פנים.

אבל אלו דברים זניחים שלא בוערים בי. יש דברים אחרים שבוערים בי, ואני שמחה לחשוב שהם מובילים אותי.

לא תמונות שאני מצולמת בהן ולא תמונות שצילמתי. מה נעשה, המצלמה היא לא החברה הכי טובה שלי.

הוא מאוד מאוד יעיל.

כשהייתי שם זה היה כמו... למה כמו? זה פשוט היה. פשוט מאשיר. כלומר עושה אושר. אבל זה לא היה האושר השלם, הפשוט, הקבוע. זה היה האושר הזה שהוא ריצה מהירה וכיפית במורד הר רק כדי לגלות שכדי להמשיך בדרך צריך לטפס על הר אחר.

התחלתי לטפס על ההר ההוא, ואני חושבת שדי מהר התגלגלתי אחורה.

אבל זה גרם לי להסתכל לצדדים ולראות שיש דרך אחרת, שלא כוללת הרים מטורפים. כן יש גבעות, כמובן, אין דרכים בלי גבעות, אבל אין הרים מטורפים שרגע אחד אתה מטפס עליהם בכאב ויגון וברגע השני אתה דוהר בהם בלי מחשבה.

זוכרת שרציתי לעזור ולא ידעתי איך. חשבתי שאני יודעת איך, אבל לא ידעתי. הרגשתי צורך להציל את העולם. וזה פשוט התפורר בבת אחת. אני לא יודעת למה. אני כן יודעת. אני פחדתי על עצמי כי ידעתי מה זה עושה לי. ואני בטוחה שהכאבתי לה קצת, אבל זה לא שציפינו שיהיה משהו. אחר כך היה נדמה לי שהכול בסדר. עדיין נדמה לי שהכול בסדר. כאילו. אני כבר שנים לא יודעת מה איתה, אבל יש דשים וכאלה.

אבל כתבתי מספיק בשביל שיצמחו מזה דברים משמעותיים.

והלוואי שלא היה לי נטספארק. רק בשביל להגיב על הסטורים של י.

בסדר, אנחנו אף פעם לא נהיה חברות טובות או משהו, אבל אני כן חושבת שהחברות שלנו נגדעה מהר מדי ובצורה מוזרה מדי.

הייתי מעיקה אז, לא ידעתי להיות חברה. והיא גדולה ממני בארבע שנים. בתקופה ההיא זה היה משמעותי, אני הייתי עוד ילדה.

אבל עכשיו... שתינו יודעות דברים שלא ידענו אז. ואני בכל זאת אהבתי אותה תקופה ארוכה.

וזה כמו לצפות למשהו שלעולם לא יקרה ואז לגלות שדווקא כן יש דרך, אבל לגלות את זה אחרי שכבר הפסקת לרצות להגיע לשם.

אני לא מתפתה ללכת בדרך הזו, אבל אני כן מסוקרנת ואני כן רוצה לפחות לומר שלום.

אני תוהה מה היא יודעת.

אומנם זה לא הצד של השואה אלא הצד של המלחמה, אבל גם שם יש הרוגים ובלילה זה קצת יותר מדי קשה.

אף על פי שלוגן לרמן הוא. ובכן, דבר שכיף לצפות בו משחק. תצוגת הבעות פנים מרשימה ביותר. והוא לנצח יזכיר לי את צ'ארלי, וצ'ארלי הוא נשמה טהורה שאני אוהבת בכל ליבי.

כאילו, מה? הרגשת שיש עשן אז הכרזת שביתה?

מה, סיימון היה מת עליי אם היה פוגש אותי

אולי הייתי מסתדרת איתו, אבל הסתדרתי גם עם הבחורה שהרסה לי את שנות האולפנא, אז נו

איזה צחוקים, קיבלתי ממנה דש היום. אין לי מושג אפילו איפה היא.

(נזכרתי)