אולם חשוך, הגוף דרוך
מצפה ללא נודע, ואם מודע אז רק בתת מודע,
לצאת לעולם שבחוץ, שצריך לשטוף ממנו את הבוץ
כדי לראות את היופי שטמון בו.
עוד כמה ימים אפרד מחלק ממני, אבל רק בלעדיו אוכל להיות באמת אני,
אז מצד אחד זה כואב, אבל מצד שני זה מחייב,
מחייב כדי שאוכל להתקרב, להתקרב לנצח, ממש לחוש אותו, אולי אפילו לגעת בו, אם לא בידיים חשופות אז לפחות עם כפפות, דקות ושקופות,
וגם אם לא אצליח להשלים, לפחות לדעת שעשיתי את כל המאמצים, להתקרב.
אשמח ממש להארות/הערות/טיפים וכו'

