הוא אמר שהוא לא נשאר פה. זה בית כלא. אין פה טלוויזיה אפילו.
אתה לא מבין את המצב שלך?! אתה הולך למות! הולך למות! מה טלוויזיה עכשיו זה לא מלון פה. זה בית חולים!
זה לא מעניין אותי, גיברת! אני פה לא נשאר. אין פה טלוויזיה.
לא יודעת אם הוא ימות או לא. אבל לא רק כריש במח יש לו. יש לו גם חתיכת טמטום שאני עד הרגע לא מצליחה להבין. אולי גם אנחנו מתכחשים לעצמינו עד מוות.
אולי גם אנחנו נמצא את עצמינו יום אחד מתים. או חיים מתים. או מתים חיים חיים בלי כלום.
אולי גם לנו לא שווה לחיות אם אין טלוויזיה. או ים. או ספר. או אוכל.
למה אנחנו עוד פה, אלוהים?!
בטוח לי שלא בראת פליאה כזאת בשביל טמטום. בבוקר בצהריים ובערב.
יופי. נקום. נלך לעבודה. נחזור, נאכל. נלך לישון. נתעצבן קצת. נצחק קצת.
כשיכאב לנו נקח אקמול, שיכאב יותר נקח קלונקס.
ננוח. ואז נעשה ריצה.
ונשמור על הבריאות. זה מה שחשוב.
ואם אנחנו דתיים אז גם נכניס איזה נטילת ידיים בבוקר, ביחד עם זה נצחצח שיניים ונכין חביתה ונברך עליה כדרך אגב.
ואז דקה לפני המוות,
נבקש לראות בפעם האחרונה
עוד טיפה טלויזיה.
אתה לא מבין את המצב שלך?! אתה הולך למות! הולך למות! מה טלוויזיה עכשיו זה לא מלון פה. זה בית חולים!
זה לא מעניין אותי, גיברת! אני פה לא נשאר. אין פה טלוויזיה.
לא יודעת אם הוא ימות או לא. אבל לא רק כריש במח יש לו. יש לו גם חתיכת טמטום שאני עד הרגע לא מצליחה להבין. אולי גם אנחנו מתכחשים לעצמינו עד מוות.
אולי גם אנחנו נמצא את עצמינו יום אחד מתים. או חיים מתים. או מתים חיים חיים בלי כלום.
אולי גם לנו לא שווה לחיות אם אין טלוויזיה. או ים. או ספר. או אוכל.
למה אנחנו עוד פה, אלוהים?!
בטוח לי שלא בראת פליאה כזאת בשביל טמטום. בבוקר בצהריים ובערב.
יופי. נקום. נלך לעבודה. נחזור, נאכל. נלך לישון. נתעצבן קצת. נצחק קצת.
כשיכאב לנו נקח אקמול, שיכאב יותר נקח קלונקס.
ננוח. ואז נעשה ריצה.
ונשמור על הבריאות. זה מה שחשוב.
ואם אנחנו דתיים אז גם נכניס איזה נטילת ידיים בבוקר, ביחד עם זה נצחצח שיניים ונכין חביתה ונברך עליה כדרך אגב.
ואז דקה לפני המוות,
נבקש לראות בפעם האחרונה
עוד טיפה טלויזיה.