עבר עריכה על ידי שושנושי בתאריך כ"ז בניסן תשפ"ו 12:42
עבר עריכה על ידי שושנושי בתאריך כ"ז בניסן תשפ"ו 12:41
כל שנה מחדש כשאני חושבת על זה, עצוב וכואב.
לא נעים להגיד אבל אולי אפילו יותר מתשעה באב. תשעה באב מרגיש לי רחוק, אולי ללב קשה מידי לדמיין את זה.
השואה קרובה אלינו יותר.
גם יש תמונות וסיפורים של האנשים שנרצחו
וגם קרובי משפחה משני הצדדים, ההורים שלי שניהם דור שני לשואה
סבתא מצד אמא בשנים האחרונות סיפרה הרבה על אותם שנים, על מה שעברה למרות שב"ה לא הייתה במחנות אלא הייתה בבריחה, זה היה ממש קשה. מלא דוגמאות של פעמים שמכעט נתפסו, פעם אחת נתפסו והצליחו להימלט.
בצד של סבתא במלחמה העולם הראשונה, הם הרי גרו בחמולות בעיירות, במלחמת העולם הראשונה הוציאו להורג את כל המשפחה של סבתא, לקחו אותם לבור ליד העיירה וירו בהם אחד אחד. חלק פספסו ולא ירו, הפילו אותם בין הגופות ותנו להם פשוט למות.
למעט שני גברים - שני אלה הצליחו להימלט וככה יש המשכיות למשפחה.
אחד מהם נרצח במלחמת העולם השנייה והשני ברח לאנגליה תוך כדי המלחמה עם המשפחה, פתח שם ישיבה, ראש ישיבה מוכר שהתחיל שם ועלה לישראל שלא אגיד את שמו מחששב לאאוטינג.
סבתא שלי היא הבת של הראש ישיבה. סבתא נשארה עם המשפחה שלה בליטא. הם היו זוג הורים - אבא שהספיק לברוח לאנגליה עם מספר תלמידים שלו
ואמא שנשארה עם שני ילדים. בדרך לא דרך הצליחו לברוח - כתבתי על זה בהתחלה.
במסגרת הבריחה הם חיללו שבת פעם אחת, עד שנפטרה סבתא כל הזמן דיברה בכאב על השבת הזאת שחיללה.
בחודשים האחרונים לחייה היא הייתה מחוסרת הכרה, כל פעם שהמטפחת קצת זזה לה מהראש, למרות שהייתה במצב של קומה הידיים פשוט סידרו את המטפחת חזרה.
אני לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות את הסבתא המלכה שלי במצב הזה אבל מי שראה אותה מתאר את זה ממש בצורה כזאת - היו מזיזים אותה כדי לנקות, פצעי לחץ וזה - ברגע שהמטפחת זזה האישה פשוט סידרה את זה.
עוד סיפור אחד אחרון כי לא נעים להפוך אתזה לשרשור זיכרון:
סבתא הייתה מקפידה, לפחות ממה שמספרים עליה, כל שבת קנתה משהו מיוחד לשבת. אמא שלי גדלה תמיד בידיעה ששבת יהיה משהו מיוחד. גם בשנים שלא היה הרבה כסף תמיד שבת קיבלה יחס אחר. אם זו מפית חדשה לחלות, מאכל חדש, ממתק מיוחד - אגיד לרעתי שאני לא ממש מקפידה על זה. יש ממתקים מיוחדים אבל קורה שבילד מקבל את הסוכריה גם באמצש ולא מחכה לסופש. מה שמפעים אותי זה שדווקא באותם שנים שלא היה הרבה כסף וגם כמה כבר אפשר להתחדש - תמיד דאגה למשהו מיוחד.
כמה אני מחכה לקרוא לבת שלי על שמה.
עוד משהו קטן, במסגרת הבריחה של המשפחה לאנגליה - סבתא רבה לא ויתרה על הפמוטות. למרות שגנבו להם את הפמוטות, לסבתא היה פמוט מיוחד שנראה קצת אחרת מכל מה שהיה מקובל באותם שנים ככה שאין לי מושג איך - הצליחו לקחת את זה חזרה עם סימנים שזה באמת היה שלה.
הפמוטות עברו מסבתא רבה, לסבתא שלי.
לפני שנפטרה סבתא אמרה שהיא מעבירה בירושה את הפמוטות שלה ל 3 נכדות שיתארסו ראשונות (היה הרי יותר מפמוט אחד והיו מספר רווקות "מבוגרות") - אני הייתה הכלה השלישית שהתארסה למרות שקשה לי להאמין שהתכוונה בירושה אליי כי התארסתי בגיל 18 חחח.
משום מה אף אחת לא רצתה את הפמוטות המתפוררים והעקומים וכולם לקחו את אלה שיפים יותר. מחוסר ברירה לקחתי אותם ורק אחר כך סבא סיפר לנו את הסיפור מאחורי הפמוטות האלה. חמותי ראתה את הפמוט אומרת לי מה תמכרי אותה - אין סיכוי בעולם שאני מוכרת את האוצר הזה. אין מרגש מלראות את הפמוט7ות האלה בויטרינה ולדעת מה הן עברו.
אמא שלי קיבלה במסגרת הירושה שופר של סבא, גם אחד שעבר איתו בחלק נכבד מהחיים - בגלל שאני ובעלי מתארחים קבוע אצל אמא בראש השנה היא החליטה להבסיא לנו את זה כבר - עוד פריט שלא אוותר עליו בחיים!!!!!
(אמא שלי אחת המצחיקות - חילקה את הירושה הפיזית (לא כסף) - חילקה כבר עכשיו כדי שלא נריב אחרי 120 שלהם. היא יודעת שאני מעריכה פריטים עם הערך הזה כך שיש עוד כמה דברים)
היום הזה כואב לי בעצמות,
גלשתי להודעה קצת אמוציונלית - מתנצלת.
תודה על המקום לפרוק את זה.
️