2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.

3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.

4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.

בול מה שבא לי

חלום שלי

להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך

ולהיות בחויה של חיות וקלילות

לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים

פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי

אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...

בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.

לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.

כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷‍♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים

ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.

לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...

בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים

1. הוא לא בהכרח מתגבר

יש תקופות יותר/ פחות עמוסות

אני לא זורמת עם החיים

אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן

2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי

תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי

3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי

אפילו להיפך

אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית

זה גם משהו

מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם

שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל

וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית

4. איטי רגוע

אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה

לא מתוך לחץ ומהירות

אלא מתוך פוקוס ומקצועיות

וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית

5. אוהבת את האני השלם

את המעלות והחסרונות ביחד

את ההצלחות והטעויות

וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי

כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים 

2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)

כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.

3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..

זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.

4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅

5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים. 

עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.

ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.

גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)

עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.

בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.

מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.

מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄

הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.

לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.

בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.

(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)

לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.

אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.

אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.

אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.

אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.

המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.

אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)

אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.

להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.

ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.

לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.

1. בהחלט עמוס, עומס טוב ומשמח. דואגת לפסקי זמן ביום יום כדי לנשום. ומנמיכה ציפיות איפה שצריך כדי לאזן את החיים.

2. למדתי איך לווסת בין מטלות הבית, לצרכים של הילדים והעבודה, והצורך שלי לנוח. למדנו יחד כזוג מה החוזקות של כל אחד מאיתנו, מה אנחנו אוהבים יותר לעשות, ומקלים על עצמנו איפה שרק אפשר. אם היה לנו יותר זמן בחיים, הבית היה יותר מסודר ונקי, האוכל היה יותר מושקע, והדברים היו מתבצעים בתדירות גבוהה יותר. אבל יש דברים שחשובים לנו יותר כרגע.

3. כן. גדלתי בבית שבו שני ההורים לוקחים חלק מלא בתפקוד הבית ומגבים אחד השני, והילדים עוזרים ולוקחים חלק בלתי נפרד. וגם בבית שלי היחס לתפקוד הבית היה ברוגע. לא גדלנו בבית מרקחת. חונכתי עם דגש גדול מאוד בחשיבות התקשורת, וביטוי הרגשות. ובאמת הרבה מאוד מהדילמות נפתרות כשלומדים לתקשר.

4. אני חד משמעית איטית ועצלנית יותר. בעלי תקתקן וזריז יותר. לכן אנחנו בדכ מעדיפים שאני אהיה עם הילדים, והוא יקח את תפקוד הבית.

5. אני אוהבת את זה שאני ובעלי בחרנו במודע איך היום יום שלנו יראה. ואנחנו מתמודדים עם עומס לא קל, ומודים עליו. ויודעים לנווט את היום יום בצורה שנכונה לנו.

אני קוראת פעמיים כל תגובה

והז מרתק אותי איך אנחנו גדלים תוך כדי החיים וכמה אנחנו בתנועה ףנימית ולמידה..איך לדייק את החיים שלנו

בא לי לשמוע עוד🙏

זה מאוד מעניין אותי

כי זה מעסיק אותי המוןןן

רציתי בהתחלה רק לשתף ולהתיעץ איתכן

אבל כשמשתפים אז בדר''כ מגיבים נורא נקודתית  ולא מודעים לכך התמונה..

או מציעים רק דברים מהעולם שלנו ולא הכל מדויק

לכולם

אז הרגשתי שכיף לי קודם פשוט להרחיב אופקים

לא תמיד יוצא לי לדבר על זה עם נישם אחרות ברובד העמוק

לא רק עצות לקיפולי כביסה יעילים

אלא על עצם החוויה מול החיים

אגב אני לא בתחילת הדרך.. יש לנו כבר ב''ה הרבה אוצרות ...והרבה פז''ם של נישואים

ועדיין

אני כל הזמן בשיח פנימי רצון להבין מה הז החיים האלה בכלל

ואיפה אני בתוכם

ואיך להצליח לחוות אותם כמו שאני חולמת

1+2. לא פשוט לי ולכן אני עושה שינוי שמקווה שיעזור. התפטרתי מהעבודה ואני בדרך למקום אחר בעז'ה. עד כה נעזרת במכשירים חשמליים שמקלים מאוד ועזרה עם הילדים אבל אני פשוט חייבת ספייס וזמן עצמי ורוב ענייני הבית עליי אז לא מנסה להיות סופרוומן

3. כן לגמרי

ההורים שלי חינכו אותנו לעצמאות מגיל צעיר. הרבה חופש בחירה. הרבה מרחב להיות מי שאנחנו רוצים להיות. גם כלכלית התחלתי להיות עצמאית בגיל העשרה. ודוגמה אישית למופת בעיניי לגבי התנהלות יומיומית.

4. מעשי תקתקני לרוב. אבל כאמור צריכה ספייס אז מאזנת

5. סקרנות וראש פתוח. חוסר שיפוטיות. 

חיפשתי תקופה ארוכה וברגע שסגרתי הודעתי

לדעתי פחות כדאי להתפטר ורק אז לחפש מכמה סיבות

1. את מגיעה לראיונות עם יותר בטחון

2. את לא נואשת ותקחי גם הצעות לא רלוונטיות

3. זהנראה יותר טוב בעיניי המגייסים

4. אפשר לחסוך בקשת המלצה ממעסיק נוכחי אם לא הסתדרת איתו (אומרים שהחיפוש דיסקרטי)

5. את ממשיכה רצף פנסיוני

תוכלי להסביר לי על 4?

קודם כל הרבה אנשי מקצוע לא ממליצים לבקש המלצה ממעסיק נוכחי בעת חיפוש עבודה כי הוא יכול לסכל בגלל אינטרס אישי שעובד לא יעזוב

דבר שני, אם את לא מסתדרת עם מעסיק נוכחי ובגלל זה רוצה לעזוב - איזה המלצה אובייקטיבית חיובית הוא ייתן לך שתקדם אותך במקום אחר? 

1.את האמת, ממש קשה לי עובדת במשרה כמעט מלאה + נסיעות + 2 ילדים וקשה לי ממש. אין לי איך להוריד אחוזי משרה וחייבת כלכלית לעבוד לפחות קצת. קורסת הרבה

כמעט ולא מכינה אוכל נורמלי. חד פעמי תמיד וערימות כביסה זה נורמה

2. עדיין מנסה להתרגל ...

3. לא ככ, אמא שלי הייתה עקרת בית אז זה עולם אחר לגמרי. הילדים שלי קטנים אז לא יודעת אבל אני אומרת לעצמי שאם אני מנמיכה סטנדרטים לבנים שלי לפחות הכלות שלי ירויחו ( נס שבעלי גדל ככה )

4. אני יכולה לתקתק דברים אבל אני בדרך כלל עייפה אז זה לוקח זמןןן

1. יש תקופות עמוסות יותר ויש פחות. בתקופות שפחות לרוב אני מרגישה 'על זה' .. אבל בתקופות עמוסות יותר- העומס מאוד קשה לי, לא מרגישה שאני מצליחה להתמודד נכון וטוב. הולכת לאיבוד. 

2. עוזר לי להיות בעשייה, לא ליפול לייאוש של יותר מידי כביסה, יותר מידי משימות- אלא להתחיל, לעשות. הייתי שמחה להתמקד במשימה אחת- למשל הייתי צריכה ללמוד לבחינות תקופה- ולא הצלחתי להפריד בין סידור הבית לבין הלימודים, למרות שזה מה שהיה נצרך. 

3. בגדול גדלתי בבית שההורים היו כל הזמן בעשיה, לא היה מנוחה. מאוד משימתי. צריך- עושים. אין התחשבות בעצמי, בכוחות שלי, או משהו בסגנון.. ההורים שלי לוקחים את החיים יותר באופטימיות ואני לא מצליחה.. 

מה צריך כהורה כדי לתת לילדים כלים לחיים- בגדול לעשות דברים ברוגע, בלי לחץ, אבל גם לא נונשלנט. להימנע מביקורת עצמית או שיפוטיות יתר/הלקאה עצמית- הם יורשים את זה.. 

להיות באוירה חיובית ולא לדחוק את עצמך. 

4. לרוב אני איטית רגועה, אבל הרבה פעמים נכנסת למוד תקתקני- אם כי, לא להרבה זמן. 

5. הרגישות והרחמנות שלי- זה עוזר לי להסתכל על הילדים בצורה חומלת יותר. 

זה עניין שמעסיק אותי המון, כרגע עוד צריכה לסדר את המחשבה שלי בעניין , אבל שאלות טובות

1- הרגשה משתנה, תלוי בתקופה ובזמן. אצלי יש חודשים עמוסים בטירוף ויש נונוחים יותר.

2-לא התרגלתי... מציק לי מאוד שיש עומס, אבל חיה עם זה ואין ברירה.

3-לא גדלתי בבית שנותן כלים, כילדה וגם נערה העומס היה פחות. גם כי לא הייתי אמא וגם כי זה היה דור אחר כנראה... היה יותר זמן להכל, או שרק לי הרגיש ככה.
מה צריך כהורה? מעניין, צריכה לחשוב על זה. בגדול- ללמד סבלנות ורוגע גם כשעמוס. ולא להתבאס מדברים שלא מספיקים או לא יצאו מושלמים...לזרום...
4- חד משמעית מעשית ותקתקנית. מהירה ולא דוחה.
5- כשאני מתחילה משהו- פרוייקט, בבית, בעבודה,בחיים שלי, עם הילדים לא משנה מה. אני על זה ואני מהירה ועושה עבודה 100 בלי פשרות.

בס"ד

1. זה נושא שמעסיק אותי המוווון. זה פשוט קשה מאד. מרגישה מול קושי שאני לא מצליחה לפצח. כן מאמינה שהפלאפון מוסיף עומס. מעבר לזה אין לי הרבה תובנות. מחפשת, וגם קצת מפחדת. כי זה לאאאא בריא בכלל לחות על 200 קמ"ש לאורך זמן. בעיקר על בעלי שלא יודע לעצור (אני כן עוצרת).

2. לא מצאתי. חוץ מלהפחית פלאפון, שעוזר חלקית, אבל זה קשה מאד ותקופה ארוכה שלא מצליחה. לא מתרגלת ולא מקבלת את המציאות הזאת. כן לומדת לייעל אותה ופחות להתרגש מזה. וכן דואגת להפסקות בשבילי. זה חובה קדושה. בלי זה אין אותי, נקודה.
 

3. לא.

ללמד פניות. להוות דוגמא אישית בזה (אני לא שם לצערי).

לדעת לתעדף. לדעת להיות ולחיות בהכי פשוט של המילה, ולא כל הזמן להיות במרדף אחרי הספקים. ואולי לשדר שהילדים טובים מעצם זה שהם קיימים, ושהם לא צריכים להוכיח את הטוב שלהם על-ידי כל מיני מעשים. אולי. כי מצד שני אין כמו הגשמה למי שאוהבת את זה, אז אולי זה לא יעזור. וגם כי תכלס להיות טוב זה גם לעשות טוב... 🤔

4. איטי רגוע, קל.

(אבל גם עם פתיח לא מאד ארוך, זה יכול לבוא ביחד?🫣).

5. את העומק, את היסודיות, את הזהירות, את האמת, את הדיוק, את היכולת לגעת באחר, את האמונה בתהליכים. תודה לה' שהכל ממנו.

בע"ה מחר אקרא את התגובות פה, מסוקרנת מאד!

ישבנו לשיחה ארוכה על הדברים כדי לנסות להבין איך כן מצליחים לחולל שינוי. תודה @נחת-רוח על השרשור!

1. החיים שלי עמוסים באופן די אובייקטיבי - עובדת במשרה כמעט מלאה בתפקיד ניהול זוטר, בנוסף יש לי גם קליניקה פרטית 8 ילדים והתנדבויות בוועדות בישוב. אבל אני בגישה שמי שעמוס לרוב ימצא זמן לעוד משהו. לרוב זה עובד לי אבל לאחרונה אני מרגישה שזה קצת יותר מדי ומנסה כן קצת לא לקחת על עצמי מליון דברים אלא להיות יותר הקשב לעצמי למננן קצת יותר, לקחת הפסקה.

2. בבית יש חלוקת תפקידים כך שכולם שותפים בבית.

אבל באופן כללי אני אוהבת את מה שאני עושה וקנה כמעט כל בוקר בשמחה וסיפוק וזה נותן כוחות.

3. לגבי הבית שאלה, הוא היה שונה מאוד ממה שהבית שלי, הרבה פחות ילדים, אמא שנמצאת בבית הרבה יותר ממני, אז קשה להשוות. כן קיבלתי את הנטייה להתנדב ולעשות.

4. אני אדם תקתקן, עוזר לי להצליח בכל המשימות

5. בהקשר של השאלה אוהבת את היכולת לעזור לאחרים, לעשות חסד גם תוך כדי עבודה 

אני באמת אוהבת את העשייה שלי, ובד"כ זה ממש ממלא אותי למרות העומס

אבל גם קצת חשוף, כי לצערי כרגע אני לבד בלי בעלי...

קודם הרגשתי עומס גדול יותר, הייתי צריכה לנהל גם אותו

הייתי מבקשת ממנו דברים כדי שיוריד מהעומס שלי

באיזשהו שלב הוא התחיל לעשות גם בלי שאבקש וזה עזר לי מאוד, אבל עדין בהרגשה שלי הייתי בעומס מנטלי מאוד גדול.

עכשיו שאני לבד, הכל עלי... שברור שקשה יותר

אבל אין לי ציפיות ואין את ההתשה הנפשית בתקשורת איתו...

אני משתדלת לעשות כל יום קצת שלא יצטבר. כמו כביסה או כלים.
אני לא מנקה הרבה

אני קונה לי פרחים שיהיה לי נחמד

אבל בגדל הימים נורא מתישים כי זה לקום מוקדם ולארגן ולקחת למסגרות, לנסוע לעבודה, לחזור וכל שגרת הערב עד שהילדים ישנים.
בערב זה בעיקר תחושת הבדידות שקשה
אבל השבועות עוברים מהר יחסית, הנה כבר יום חמישי...

מניחה שתהיה לי שנה קשה עכשיו, אבל זה גם יעבור

אני רוצה לשים קצת יותר דגש על עצמי, להשקיע בעצמי גם

כי תמיד אני חושבת איך הן מתמודדות, כשאני לפעמים מרגישה שלא מצליחה להיענות לשלל דרישות החיים.

מה עוזר לי להצליח? מחברות שאני כותבת לעצמי. אני אוהבת להסתכל אחורה ולהיזכר בהתמודדויות הקטנות שהיו לי. זה נותן לי פרספקטיבה שאני כן יודעת להתמודד, למרות שאני חיה בתחושה שאני לא יודעת מספיק.

באיזה בית גדלתי? גדלתי בבית שבו יש שגרה קבועה ובטוחה. אני חושבת שזה כלי שאמא שלנו העבירה לנו בלי ששמה לב לכך- תמשיכו הלאה. גם אם קשה. ואבא שלי החדיר בנו- תצחקו על קשיי החיים.

אבל גם היו הרבה לחצים בבית בו גדלתי, ככה שהכל מורכב
אני מעשית אבל גם רגועה. אני ביודעין מתנהלת בנחת בבית. גם אם יש מצבי לחץ. הילדים לא יראו אותי זזה במהירות. חשוב לי מאוד לתת להם תחושה שהבית זה מקום להתפרק בו, לא מקום שמוסיף עוד לחצים
אני אוהבת בעצמי שאני אחת עם תקווה. תמיד בחיפוש, תמיד בהתבוננות, תמיד בלמידה
אני אוהבת את זה שאני מחבקת ומנשקת המון. שאני משתדלת מאוד לחייך אליהם בבוקר.

מה הסוד? מצבי לחץ זה עקב אכילס שלי.

שבת?

האמת היא שאם אני לבד אני מתנהלת יופי. אם בעלי לידי אני הלחץ שגם הוא ייקח חלק

בגלל שעברתי דיכאון רציני, כמוך, זה חידד לי ששום דבר לא שווה את החרדה ואת המתח. שום דבר לא מסוכן באמת. שום דבר לא נורא באמת. אני מניחה שאת יכולה להזדהות עם זה, אולי.

נאחר? נאחר

לא נספיק להתקלח? אוקיי

יהיה פחות אוכל? גם בסדר

זה להתחבר לדיכאון מחדש אבל מהצד השני- מהצד שמבין שהמציאות הפנימית יותר חשובה מהחיצונית.

להגיד לך שאני תמיד ככה? לא... אבל זו תובנה רצינית שקיבלתי בעקבות הסבל.

בדיכאון הרגשתי שאני כל כך עמוק בתהום, שאפילו קבצן ברחוב בלי שיניים ועל הרואין, יותר חי ממני.

עכשיו כשאני יותר בתוך החיים, אני משתמשת בשחור הזה כדי להכיל דפקות וקשיים ולהזכיר לעצמי שהעיקר בחיים זה פחות להגיע ליעד כמו לדעת לייקר את הרגעים הקטנים בדרך.

בס"ד

איזו מהממת את ואיזו דרך עשית עם החיים שלך 🤍!!!! לדעת להפיק מסקנות כאלה וליישם אותן זאת חוזקה מטורפת.

ועונה לך:

אני מרגישה שבשכל אני מבינה ויודעת.

ויותר מזה, לא הייתי רוצה שבגלל לחץ שלי הילדים שלי יחוו קושי נפשי, חוסר הערכה, לחץ וכו'

אבל לא מצליחה ליישם בפועל. או לא מספיק.

זה כן ממש לא מתקרב למה שלחץ היה עושה לי בתקופה שהייתי חולה, זה הרבה יותר סביר. ובעיקר זה כבר לא משפיע עלי אותו דבר. פעם זה לא רק היה גורם ממני להיות לא נעימה, זה גם היה יכול למוטט אותי ולהקריס אותי, עד למצבים קשים מאד. היום זה פשוט ייצא החוצה כמשהו לא נעים, מדבק, לא מספיק מכבד (צעקות, אמירות פחות מוצלחות, ביקורתיות) - ונקודתית. מתרוממת ממה שהיה בלי לעשות מזה סיפור מדי גדול.

מתי זה קורה?

לחץ מכוער (לא מספיק מכבד) - לפני שבת, ובעיקר בעיקר לפני שבת במילואים. בחלק מהפעמים שאני רואה שמאחרים בבוקר (בגללי, כי לא קמתי מספיק מוקדם).

האמת שבעבר זה היה קורה בהרבה מצבים נוספים, לפני יציאה לשבת או נופש, כשהיה לי יותר מדי עבודה ואפילו לפני תור רפואי שלא יצאנו אליו מספיק בזמן. היום אני הרבה יותר מתוכננת ב"ה אז זה כבר לא קורה (או כמעט לא קורה).

לחץ בקטנה אבל עדיין מזיק כשזה קורה לעיתים קרובות מדי - קורה הרבה סתם בהתנהלות היומיומית שלי. זה לא משפריץ החוצה כמו מה שתיארתי בפסקה הקודמת אבל זה מן שדר כזה "אמא לא פנויה". שזה לגיטימי במינון נמוך אבל אני מרגישה שאצלי זה מופיע במינון גבוה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה.

גם אני צועקת ולחוצה ואומרת אמירות לא במקום.

אבל פה את גם יכולה להכניס את החיבור מחדש לדיכאון-

תסתכלי עליו כאל לוע של מפלצת.

מי בא בטענות למי שנחלצה מלוע כזה? אף אחת.

אז תזכירי לעצמך כל הזמן- נחלצתי מלוע הארי ואני עדיין בעבודה איך לחיות לצד הזיכרונות ולצד הסרט שעברתי.

אני לא כמו כל אחת רגילה. 

בס"ד

חשבתי מההודעה הראשונה שהצלחת כבר לא לצעוק וכו' בזמני לחץ. אז למה בעצם התכוונת כשכתבת שאת מתנהלת בנחת גם במצבי לחץ?

וזאת חשיבה יפה, ואת מאד צודקת.

אם כי היום ביום-יום אני מרגישה יותר קרובה לסתם אשה מאשר לאשה שעברה את מה שאני עברתי. עם הזמן אני גם רואה שכל-כך (!!!) הרבה אנשים עוברים כל-כך הרבה דברים קשים וניסיונות שמהבחינה הזאת, אני דווקא מרגישה כמו אחת רגילה. כן עברתי את הדבר המטורף והטראומטי הזה, וכן לפעמים יש עדיין השלכות פה ושם של זה (כבר לא הרבה ב"ה, אם כי אני יודעת שאף אחד לא חסין ובוודאי לא אני ח"ו) - אבל בכמעט כל סיפור חיים יש ניסיונות לא קטנים, אז אני פחות מרגישה עם סיפור חריג. את מבינה?

שבת שלום ושוב תודה שכתבת ועל מה שכתבת ❤️

אאכ יש מצבים קצה חריגים. נגעד עכשיו הילדים שפכו מיכל של צבע לבן, אז זה חריג.

שבת ועניינים רגילים פחות מלחיצים אותי.

אני כן מסתכלת לאיפה שהייתי ושואבת משם את התובנות שלי.

אובייקטיבית לכל אחת הקושי שלה.

אבל אני לא חיה את הסבל האובייקטיבי..

אני חיה את ההתמודדות שלי, ולכן משווה את מי שאני היום למי שהייתי אז.

אני לא פסיכולוגית או משהו,

סתם משתפת במחשבה שעלתה לי למקרא הדברים-

יכול להיות שתחת מעטה הלחץ יש תחושות של אשמה או בושה?

יכול להיות ששלב לפני ההתמודדות עם התגובה, כדאי להתמודד קודם עם המחשבות העצמיות?

להזכיר לך שאת טובה וראויה גם כשמאחרים כי לא קמת בזמן, וגם אם אתם מפספסים תור לרופא.

לרוב ההשלכות לא כ"כ חמורות.

אז מאחרים לבית הספר או צריך לקבוע תור חדש.

זה לא נעים התגובות של הסביבה: למה איחרתם וכו' האבל האמת היא שלא חשוב מה הסביבה מגיבה

הם לא רואים את התמונה הגדולה, וגם בסוף אם הלחץ יוצא על הילדים או סתם מוציא ממני משהו לא נעים, לא שווה לי לתת לסביבה כזה קרדיט לנהל אותי..

אז אולי שניה לעשות סוויצ' בראש ולחזור כמו מנטרה, אני טובה איך שאני- לומדת ומשתפרת. ואני לא נמדדת אם הצלחתי להגיע בזמן או לא.

עוד משהו, הרבה פעמים לחץ מגיע בהתנגשות בין צורך לשלוט במציאות כשאין לנו שליטה עליה.

למשל כשיש פקק זה מביא לנו עצבים כי אין לנו איך להשפיע על הפקק שישתחרר

או אם הסופר עומד להיסגר

או אם עוגה לא יצאה טוב

או אם שבת עומדת להיכנס.

ההפרדה בין מה שבשליטתי לבין מה שלא, אני חושבת שעוזרת לווסת את הלחץ.

והאמת שגם לפני שבת, הרבה פעמים יש לנו תכנון מי יכול לעשות מה, או מה עוד אפשר לעשות,

וכשאין שיתוף פעולה, או לא שיתוף מיטבי, אז זה גורם לנו ללחץ וכעס.

אם נפנים שאנחנו יכולים לבקש ולחנך אבל בסוף אין לנו שליטה על התגובה/ עזרה שנקבל, ויכול להיות שדברים לא יהיו תקינים לפני שבת כי ככה הילדים בחרו לעשות/ לא לעשות, אולי זה יוריד מהלחץ.

ומצדיעה על שבתות המילואים, זה כל כך קשה!!!

❤️❤️❤️

גם ההרגשה להיות לבד, וגם כל ההכנות וכל התפעול רק עלייך זה מאתגר פי 2!

מקווה שתמצאי את הנוסחה שתעבוד לכם להכנות שמחות ורגועות בע"ה!

(אם מתאים לך קצת טיפים- אני חופפת ביום חמישי, ניקיון שירותים וכביסות גם חמישי, מה שלא מספיקים לא עושים  זה הדד ליין. מעדיפה בית מטונף ויותר רוגע, אוכל קליל חלק קנוי, הקטנים ישנים צהריים, מתקלחים ואז רואים סרט. בזמן הזה יש לי קצת יותר פנאי להכנות, שטיפה עם שואב שוטף גם בשישי בבוקר וגם לפני שבת, לפעמים הילדים עושים, לא מבריק אבל מה שיוצא אני מרוצה. עריכת שולחן ילדים מקשטים ועורכים, מה שהם שוכחים הם משלימים לפני הארוחה, לא בודקת אותם ולא מנחה. מה שיוצא אני מרוצה. אני שמה שירי שבת ברקע זה מכניס לאווירה ועוזר לשמור על רוגע. חשוב גם לאכול בעצמנו במהלך יום שישי, דואגת לפרחים ודברים שירימו לי את המצב רוח)

בהצלחה ושבת שלום!

האמת שזה חלק מהסיבה לכך שאני עונה רק עכשיו. נתתי לדברים לחלחל קצת ועכשיו אני קוראת בשנית.

עונה לך ובעיקר לעצמי. אני לא חושבת שאני חוששת מהתגובות של הסביבה. זה יותר קול פנימי ביקורתי לדעתי.

ומה שכתבת על ההתנגשות בין הצורך לשלוט במציאות לחוסר שליטה עליה בפועל מאד מאיר עיניים. כולל מה שכתבת על התכנון שלנו אעל הילדים אמורים לשתף איתנו פעולה.

עכשיו נשאר רק ליישם. מעניין איך אצליח אם עד עכשיו לא הצלחתי...

תודה שכתבת!❤️

כתבת מרגש

ונגעת בי בהרבה דברים

ועוררת בי מחשבות

אני תקתקנית ברמות. לא מבינה איך לאחרים יש עומס, מה הבעיה? חוזרת הביתה ב4, מתקתקת את הבית בחצי שעה-שעה כולל סדר מדיח מכונת כביסה ומייבש, מכינה ארוחת ערב ותוך כדי ש.ב. עם הילדים, הכל בא בקלות. ביום יום יש לי המון זמן פנוי (חמישה ילדים, מפעוטות ועד תיכון). 
(בד"כ, כמובן, תמיד יש יוצאי דופן.)

אבל, יש מחיר לתקתקנות הזו. הכל אצלי משימות, מטלות, מבצעת מהר ובזריזות מסמנת וי מנטלי ועוברת לדבר הבא,

אז גם לדבר עם ילדים וגם להשכיב אותם או לספר להם סיפור מתבצע באותה דרך ואני לא מצליחה לצאת מזה.

קשה לי סתם לשהות איתם, לחייך, לשכב ולהסתכל על התקרה ולצחוק,

כי הכל צריך להיות עם מטרה מוגדרת ולהיגמר בזמן מוגדר.

בקיצור,

לכל המתוסכלות שהן לא מספיקות הכל, תסתכלו גם על הצד החיובי.
יש לכן אופי יותר רך ועגול, אם אתן פחות משימתיות סימן שאתן יותר "שוהות", וזה מעולה לחינוך ילדים ולקשר שלכן איתם.

הדברה.

אפשר לנסות קודם תחנת פיתיון שמוכרים בסופרים, שמעתי שזה די עוזר.

אני לא לוקחת סיכונים והולכת על הדברה טובה מראש רק כדי לא לפגוש את היצור הדוחה הזה

לק"י

אנחנו פעם הבאנו, והוא השתמש במזרק של הג'ל.

לא יודעת אם היה לו חומר טוב יותר ממה שמוכרים בחנויות, ובהרבה פחות כסף ממה שהוא לקח🤦‍♀️

ולא ישים ג'ל

אנחנו עושים פעם בשנתיים, וועד הבניין עושה כל שנה לפני הקיץ בבניין והם מתים עוד לפני שהם מגיעים לבית

אני גרה פה 6 שנים ונכנסו גוקים רק פעמיים.

למדביר שמכבד את עצמו כמובן, צריך לחפש המצלות..

או שלא הבנת נכון מה החומר שהוא שם

כששמים מזרק רגיל מהסופר זה עוזר לכמה ימים גג

הדברה של מדביר עוזרת לפחות לשנה שנתיים

לק"י

בפועל גם הדברה לפשפשים הוא סתם עשה משהו לא נכון.

לכן, לא מתפלאת שגם לג'וקים הוא עשה משהו לא מקצועי. אלא אם כן, יש לו איזה חומר ייעודי. אבל מן הסתם שלא...

לכן שאלתי מה מדביר מקצועי עושה.

למה המליצו עליו

ריסס את כל הפנלים- צריך להזיז מיטות

מרסס פתחי ביוב

אדני חלון

ארון מתחת לכיור

ואם גרים בקרקע אז גם את היקף הבית

כל האורחים הבלתי קרויים נעלמו כל עומת שבאו

אנחנו עשינו הדברה ביולוגית שהיה אפשר להיכנס במידית הביתה

(אין לי כרגע תינוק זוחל... עם תינוק ההנחיה היא לחכות כמה שעות)

היה אפשר להעביר סמרטוט עם מים באותו היום

אבל לשטוף עם חומר רק ביום למחרת

מראש ההנחיה היא לא להשאיר דברים פתוחים על השיש

לא זוכרת שהיה איזשהו סיפור עם הנקיון

והוא ריסס מחוץ לבית כשהזמנו+ על המסגרת של המרפסת בחוץ

מרפסות ברור שעושים

בקרקע כושים כם את כל הממשק בין הבית לקרקע...

לק"י

וזה דוחה. בעיקר במטבח.

ותוודאי שאין חורים בקירות

גריקן ירוק בהיר שקונים בסופרים. של ריצפז.

כתוב עליו בגדול מקדימה 'דוחה תיקנים'

ההורים שלי משתמשים. לא יודעת אם בגלל שהיה בעבר תיקנים או שפשוט אין בגללו. לא רואה אצלם שיש.

אני לא כ"כ משתמשת בסבון לרצפה כי זה כנראה גורם לעקבות של סימני רגלים אחרי זה בגלל הסוג ריצוף. לא מצאנו פתרון טוב יותר.

לא מסריח.

אפשר בסופר לפתוח ולהריח לפני שקונים (וכמובן לסגור טוב אחרי זה)

בדברים האלה לא שווה לחסוך

בריאות הנפש ושקט נפשי שווה יותר

במיוחד אם את גרה בבית פרטי/קומת קרקע

לק"י

(יש לי סיוט מהדברות אחרות שעשינו. אומנם שם זה היה בלגן רציני. אבל עדיין אין לי כח לזה).

צריך להרחיק רהיטים שאפשר מהקירות(ספות, מקרר, מיטות.. לא עכשיו ארונות וספריות)

וכמובן להשאיר רצפות פנויות ושיש ריק והכל

זכור לי שאפשר לחזור אחרי כמה שעות ולשטוף אחרי יממה משו כזה

לפני שמזמינים מדביר. סביר להניח שתיקנים מגיעים לארונות מטבח מחורים בקיר. אם לא יטופלו החורים - חבל על הכסף של ההדברה

לק"י

אבל אולי כדאי.

תביאי הנדימן שיסתום לך ?

נראה לי עדיף

ומדביר גם את הבור ביוב החיצוני

חוץ מלצאץ מהבית ל3 שעות אני לא עושה כלום

אחכ 3 ימים לא שוטפים וזהו..

לק"י

ולא שאני שמחה שיש לכם ג'וקים, אבל שמחה שאם כבר יש, אז כתבת על זה.

לפעמים צריך אנשים שיזדהו איתך....

שחוזר הניגון, החלטתי לסנן

באמת אבל

אני באופן אישי גם לא קובעת נופש מראש אף פעם אז זה לא מחרבש לי איזו תכנית שאי אפשר לדחות למועד אחר

אני באמת ממליצה להוריד מינון של חדשות. זה ממש בריאות הנפש

זה שתראי ותתעדכני לא אומר שהתחזיןת נכונות וגם אין לנו שליטה על זה. חבל על האנרגיות הנפשיות שאת משקיעה

היום אין מלחמה? אחלה. אז היום נעשה משו

מחר חלילה תהיה? נתאים את עצמנו

( מקווה שהתגובה במקום, שולחת חיבוק בכל אופן❤️)

אני בכללל א בחדשות, כולם מסביב מדברים על זה...בעבודה, בכל מקום.אז אני כל פעם פותחת "וואלה" רק לראות אם מתחיל משהו, קוראת רק כותרת כללית, לא קוראת הכל.מרגישה שרוצה לדעת מה מי מו

הילדים ממש יתבאסו אם יתבטל 😔

מאחלת לכם שלא יקרה כלום, וזה סתם איומיםוהכל יחזור על מקומו בשלום

ימים האלו זה כבר הפך לשנים אלו...

גם שנה שעברה היה חשש ובסוף טסנו ונהנו.

מקווים לטוב..

תמיד יכולים להיות שיבושים מכל מיני סיבות בלתי צפויות אבל אי אפשר לחיות ככה את החיים....

ובד"כ אני בנאדם זורם, ולא אכפת לי מכלום.אבל עכשיו לקראת חופשת קיץ, מבאס.

מבחינתי חיה את החיים, מתכננת תכניות לעתיד כמו תמיד, מקסימום יתחרבש לי.. ממש לא חיה בתודעת מלחמה מתקרבת... אחד הדברים הכי קשים לחיות איתם זה חוסר וודאות, אני מציעה לך לא להכנס לזה בכלל! כעת היום הכל כרגיל, אז ממשיכים. מה יהיה, לא להתעסק עם זה.

אין מלחמה אלא אם הוכח אחרת במשך כמה ימים (עיין ערך המלחמה שהתחילה ונגמרה באותו יום)

בתקופה כ"כ משוגעת

חוץ מלא להחשף לחדשות

צריך גם לא להתייחס לשמועות שרצות שם

כי אין פרופורציה בין כמות הפעמים שדברו על מלחמה לבין הביצוע

מבחינתי ברור שיהיה, וזה רק עניין של ימים.

יש אומרים אחרי המונדיאל שהוא היום.

אבל בעצם לא משנה לי אם זה יתחיל מחר מחרתיים בשבת או עוד שבוע או עוד חודש.

כן קבענו נופש, אולי הוא יתבטל,

יש משימות לסיים בעבודה, אולי זה יהיה מהבית.

הילדים ממילא בבית בחופש.

קניות וסידורים לשנה הבאה צריכה לעשות, חיכיתי לאחרי ט' באב

מקסימום נעשה עם משלוח.

באמת לא יודעת מה כבר יכול להשתבש בשגרה המשובשת ממילא..

ואם לא יהיה גם טוב,

כאילו אין תרחיש שיגרום לתוכניות להשתנות מהקצה לקצה.

היום לקחתי איתי ציוד נחוץ מהמשרד לצורך עבודה מהבית אם אצטרך לפרק זמן ארוך.

מקסימום כל יום אקח ואחזיר מה כבר יכול להיות..

העיקר שלא יהיו לימודים מרחוק, זאת החרדה העיקרית שלי מהתפתחויות מרעישות שכאלו 😜

זה כמו שתגידי במצבי לחץ הוא מוריד לי סטירות,

אבל חוץ מזה הוא בעל מהמם.

זו חלק מהדינמיקה של האלימות וצריך לטפל בזה.

משפחתי, לא משפחתי גם הילדים רואים וסופגים את זה,

מישהו צריך לעצור את ההעברה הזאת בתוך המשפחה.

אין מנוס מטיפול, ואם הוא לא מוכן תלכי לפחות את, שתדעי מה האפשרויות שלך ולאן את לוקחת את זה.

תזכרי שאת לא אשמה בכלום!

בהצלחה יקרה!

לשתוק באותו רגע ולסיים את השיחה

ובזמן אחר - נניח בערב, להגיד לו - שומע בעלי? ההתנהגות שלך לא לעניין

אני מצפה ממך להצליח לאסוף את עצמך כשאתה לחוץ ולהתנהל בצורה נורמטיבית. ההתנהגות הזו לא מקובלת עליי ואני לא מתכוונ לקבל אותה.

שאין אפשרות כזאת שמישהו שחייב טיפול ופוגע באחרים מסרב ללכת לטיפול.

תדברי איתו על זה בזמן שהוא רגוע.

מכיר בזה שמשהו ההתנהלות שלו לא תקין?

אני חושבת שזה הצעד הראשון

מה זה 'התפוצצתי עליו'

צעקות?

זה שונה ממה שהוא עושה?

אולי שניכם צריכים ללמוד איך לתקשר אחרת

אין מה לדרוש ממשהו לעשות מה שאת לא מסוגלת

בדרכ אם מישהו אחד מתקשר בצורה רגועה

זה משפיע על השני

אם זה חד צדדי ומתמשך

למרות שצד אחד מתנהל בצורה תקינה

זו בעיה אחרת

בשבילך כאישה.

עוד לפני השאלה איך אתם זוגית.זה שם אותך כל הזמן עומדת על המשמר, בהיכון, חסרת מנוחה במצבי לחץ או משבר, מוכרחה לאסוף את עצמך כשאת בעצמך צריכה משענת חזקה וביטחון.

אני לא חושבת שאת צריכה להכיל את זה.

אבל זה גם לא אומר לפרק את הבית.

זה אומר שבשעת התפרצות כדאי לך לסנן. הכל. פשוט לא להיפגע. להיות בפוקוס על דבר אחד- איך אני מצמצמת מגע ואיך אני שומרת את הכוח שלי לי ולילדים.

מה שהוא אומר זה פשוט פצע פתוח ומדמם.

שכמובן ף הוא *חייב* לטפל בזה או לשלוט בזה

אבל אם הוא מרשה לעצמו להתפרץ קשות, תגני את על עצמך והילדים.

והכי מובן שזה לגמרי קשה לך. בסוף את רוצה שקט בעצמך, ואולי שהוא יעזור בבית עם הילדים,

ובמקום שיעזור ויתמוך, את צריכה להיות חזקה בשביל כולם ועוד לשמוע צרחות וניתוקים.

זה הזוי.

אבל בהינתן שכרגע זה המצב שלך והחלטת לא להתגרש- הדבר החשוב הוא לא להיכנס אצו לפצע או לתהום הזאת. את עכשיו עומדת על האדמה בעוד הוא עמוק בבור. התפקיד שלך זה להיאחז באדמה ששומרת עלייך. להיאחז ביציבות הנפש ולא להיכנס אתו פנימה. זה לא בריא לך ולא מועיל לך.

ואני חושבת שאת צריכה לדבר אתו על מה הוא מפסיד כשהוא בוחר לא לשלוט בכאוס שלו.

הוא מפסיד את הכבוד שלו

הוא מפסיד את היכולת שלך להיות אינטימית אתו

הוא מפסידאת הביטחון של הילדיםשלו

והוא מפסידמול עצמו- באמון שו בעצמו שהוא מסוגל לשלוט בכמנו כאדם בוגר

אני ניחה שכל אחו יהדהדו בלבו.

חיבוק חזק!

אבל רק קאסטות מהסופר.וגם זה בקושי...חחח

אבל לפחות היה נבלע איכשהו

בלי כלום.

לא הכי בריא בעולם,

אבל זה מה שאני מצליחה לאכול,

קורנפלקס עם או בלי חלב גם, על הבוקר לפני שמתחיל ההקאות.

פתיתים/אורז- זה מרגיש 'אוכל'. (ולי יש חשק דווקא לפתיתים קרים😂 משהו נדפק שם בהריון)

אבל שמתי לב שזה לא רק מה לאכול זה גם איך. חדר קר ומאורר ומקומות שלא מעלים לך יותר בחילה.

אני למטבח לא נכנסת, אוכלת רק בסלון.

קורנפלקס עם חלב

מלפפון ככה

נשנושים שמנת בצל

עוגיות או עוגות לא יותר מידי שוקולדיות

ענבים

אבל תנסי קודם סודה.

מבינה אותך ממש עם הצורך למשהו בריא.

אני לא מצאץי ממש משהו בשלב הזה.

לפעמים טונה אם סחטתי לגמרי את השמן ושמתי מלא לימון.

הייתי אוכלת עם קרקרים יבשים, ממש הדיקט. לא הקרקר זהב השומני.

לדעתי תשחררי את הבריא ותתמקדי באפשרות לאכול משהו....

לא בריא, אבל זה החליק לי ומילא קצת את הקיבה.

אפשר גם להכין לבד בבית אם יש מי שיעשה את זה

יעל זקש השם שלה..

וואו היא אלופה!!! אתם תרוויחו המון!!! ממליצה ממש!!

על @נגמרו לי השמות המהממת! מצילה בתים בישראל. מקבלת ברחובות וגם בזום. דוסית וצנועה כפי שביקשת, וגם עדינה ורגישה מאד.

יש בי בהחלט הזדהות עם מה שכתבת.

מחזקת אותך למצוא לך טיפול מיטיב❤️

אין לי עצות, חוץ מלפעמים

שאני מרגישה שברגע שאנחנו מרפות ומקבלות את התקופה הזאת בנחת, אז הכל נהיה הרבה יותר קל.

ברוב הזמן זה פחות ככה.. מותר להתלונן באמת זה קשה🫤

כי הכנות שלך נגעה בי

האמת יש פעמים שהרגשתי בדיוק ככה

אבל פחות עם המילה 'הם' מול הילדים.. אלא מול חוסרים וכאבים אחרים בחיים שלי שמקרינים גם לאמהות שלי..

נגיד מרגישה שבגלל שאין לי משפחה ושייכות אז אין לי כח לילדים כי אין לי על מי להשען אף פעם..

וזה שאין לי חברה קרובה אז אין לי את מי לשתף ..ואז פחות סבלנית בבית..

והרגשתי ש-

אני לא שמחה

לי אין כח

אין לי חשק

אני לא חיה

אני בלי אנרגיות

וכו וכו

הבנתי

שלי חסרה שמחה ואנרגיות בחיים.

והבנתי עמוק בבטן שאני לא מוכנה להיות שם יותר. שזאת תהיה החוויית חיים שלי.

כי זה לא קשור אליהם.או למה שחסר לי.

זה קשור אלי.

להתמקמות שלי מול החיים ומה שהם דורשים.

ראיתי את זה בחוש כי לפעמים דוקא שהכל היה רגוע ובסדר..הלב היה כבוי.

וכשהיה אתגר- לפעמים כן הצלחתי להרגי ש חיוניות ושמחה למרות.

ואז כשזיהיתי את זה

אז הבנתי.שאני חייבתת לחזור לחיות.

עם מה שקשה. ועם מה שאין. ועם כל הטוב.

אז את נורמלית

וחיבוקקקק

וממליצה ללכת לטיפול טוב ישעשה סדר ויתן חיבוק ללב

מה עזר לך לחזור לחיות

ואיזה סוג של טיפול אני צריכה לחפש

תודה יקרה

ניסיתי כמה ולא היה לי מקדם

והמלצות נתנו לי על מטפלות מהממות אבל רחוקות..

לי אישית עוזר לכתוב ולעשות עם עצמי כל יום עבודה פנימית.. עם מטרות ויעדים לממש..ותובנות שמגיעה אליהן..

שמה לב איזה מחשבות מחלישות ומכבות אותי..ולומדת לזהות אותן בזמן אמת.. ואיזה נותנות לי כח..ואיזה תדר אני מחפשת ביום יום כדי להיות מי שאני רוצה

לומדת לנתק בין הנתונים בחוץ של מה קרה ומה הילדים עשו ומה חסר לי לבין איך אני מרגישה ומתנהלת.. לומדת שזה לא מחייב שאם משהו קרה לא לפי התכנון או אם חסר לי משהו - אז אני אכבה ואתנהל בעייפות.. לומדת שיכולה לבחור להיות מי שאני אוצה ושזה לא תלוי בבחוץ

מרגישה שזה המון עבודה כל הזמן מחדש

גם לומדת ימימה וזה מאוד עוזר

ופשוט שמחה זה ממכר

ברגע שגיליתי שאפשר לבחור בשמחה באותה המציאות ממש

אז פשוט בא לי מזה עוד

זה כיף להיות שמחה!!! כיף להרגיש כיף לחיות!!

ושווה להתאמץ עבור זה!

יכולה לשלוח לך בפרטי מס' של מטפלת שהמליצו לי עליה ..וכן ממליצה לך לברר על מישהי טובה באזורך.. ופשוט לקבוע..לתת לזה הזדמנות

רגעים של הנאה מהם? נחת?

שלך הוא תיאור מדויק על ילדים

במיוחד בגיל קטן

זה פשוט מאד קשה

במיוחד אם יש כמה קטנים

אני הרגשתי הרבה שנים

אח"כ הם גדלו והצלחתי להנות מהם

וגם ללדת עוד אחד ולגדל אותו בטוב בלי עומס גדול מדי

יש איזשהי פנטזיה על אמהות מהנה

עם כמה ילדים קטנים ועם העומס

אולי יש כאלו שזה עובד אצלם

אבל אם זה לא עובד

זה לא אומר שמשהו לא תקין

כי זה הכי הגיוני שיש

נראה לי העזרה הכי טובה היא עזרה פיזית של מישהו אחר שיטפל לפעמים בילדים ואת תוכלי לנוח/ לבלות

וגם כדאי לתכנן ילודה קדימה

כדי להנות מהאמהות כשהם גדלים

למרות שהבית שלי לא במצב קשה הפעם. ברוך השם. ואני לא מבשלת הרבה בכלל, מכינה רק דג וחמין ושקשוקה לצהריים

לא יודעת להסביר את זה, אין לי כח בימי שישי כבר הרבה זמן

רוב הפעמים הבעיה היא באמת הציפיות

או שלנו או של אחרים

צריך ללמוד לשים גבול לציפיות לא ריאליות 

לסטטוס שיש להם זמן לבית קפה...

מצחיק

הרף של בעלי יחסית גבוה בשבתות

אני משתדלת להוריד אותו כל פעם

אבל אנחנו מאוד אוהבים להיות בבית, ואוהבים אורחים

וזה פשוט לא הולך

נגיד עכשיו אני בעבודה

אתמול עבדתי קשה בטירוף

והוא עושה פינשיים

וממש באלי בית יותר נקי 😔

ופשוט לא מגיעה לזה 

אבל אין לי עם מי😅

גם הרף שלי גבוה. אני משקיעה הרבה בסלטים וקינוחים. הרבה פעמים עושה את הקניות רק בשישי, ואני עושה. ואנחנו כל שבת בבית. עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי מבחינתי להתאבד על זה ביחד עם שבוע עבודה, נקיונות כביסות וגיהוצים, ובעלי בכלל לא נכנס למטבח/ מנקה.

ולכן - מורידה הילוך.

קונה קינוחים לפעמים ולחם תמיד, לפעמים מקפיאה סלטים אם הכנתי כמות גדולה ודואגת לפרופורציות

סעודה שלישית למשל אוכלים פה טונה בקופסא/ סרדינים

עשיתי לעצמי מעין תעדוף

קודם כל אוכל שזה בעיקר דג לערב+ מנה פשוטה למחרת

נקיון אחרי.

קינוחים זה בונוס

ובין לבין מנוחה והרבה.

אבל זה רף שלי, לא שלו

אם זה לא עושה לך טוב הרף שלו - דברי על זה. בטח לא כשאת זו כשנקרעת

לא הייתי מעלה על דעתי לארח ככה 😂

לפחות בחמישי את בבית? 

לפעמים כן ולפעמים לא

פשוט נדיר שמסתדר לנו לארח אותם ספציפית

וכבר הרבה זמן אני רוצה, אז מסתדרים 

ובין הקצר

משהו כיף בשבילה אז כל היום נראה אחרת.

אחת אוהבת בית קפה

אחת קניות

אחרת פילאטיס

אחרת הליכה בבוקר מוקדם.

אין לי כוח ולא התחלתי כלום

בא לי לישון

כי האמת שאם מכינים רק דברים בסיסיים ואת לא בהריון מתקדם/ אחרי לידה

אז אולי זה כבדות בנפש או שיש חוסרים מסויימים בגוף

או משהו בהתנהלות שאפשר לשנות

שבתות קיץ ארוכות ממש אפשר גם לבשל, גם לנקות בסיסי וגם לנוח או לצאת קצת..

שבת בסיסית מבחינתי יכול להיות מרק עוף גדול לער"ש, אפשר גם עם קוסקוס משקית.

לצהריים עוף עם תפו"א בתנור, שעועית ירוקה מבושלת/ בתנור לפעמים עם כרובית/ ברוקולי, הכל ישר מהשקית לזלף קצת שמן זית ולתנור.

ואורז.

סלטים מכינה סמוך לסעודה וגם זה רק בבוקר בד"כ. לא מתעסקת בבישולים בסלטים בכלל.

חלות ונשנושים, פירות, הכל קנוי.

אז אין הרבה לבשל, אפשר גם להשלים עם קנוי אם רוצים בכל זאת עוד משהו כמו סיגרים או מוקפץ או סלטים מוכנים.

סידורים, ארגונים ונקיון יש מי שעוזר לך?

אולי את לוקחת על עצמך יותר מדי בכללי, ובגלל זה בתחושה שיום שישי צריך לעשות המון?

אל תגלי לאף אחד, אבל אני לפעמים מתחילה להכין את השבת כבר מיום ראשון.

מחלקת כל יום קצת, יום אחד חלות ועוגה,

כשאני מכינה דגים זה תמיד בכמות משולשת ואז מקפיאה לעוד 2 שבתות.

את הבשרי גם לפעמים מקפיאה. ואז יום חמישי תוספות, סלטים. וביום שישי בעיקר ניקיונות... אין לי כוחות לעבוד 6 שעות ברצף, תוך כדי יש גם ילדים ב"ה, כביסות, מקלחות, שיעורי בית, מילואים, ארוחות של היומיום... אין רגע דל.

גם לשבת עצמה!

בגלל שאני אוהבת שמושקע וטעים אז מתחרפנת מעבודה לפני, ותוך כדי ולערוך ולהגיש ולפנות וכל השבת לטפל בילדים....

ולהיות איתם לבד שעות על גבי שעות כי בעלי מקםיד על תפילות במניין

לא אוהבת את הקונספט ולא מרגיש לי יום מנוחה

הוא לא לוקח איתו חלק מהילדים לתפילה?

הוא לא שותף להכנות/ להווי תוך כדי?

אולי כדאי לדבר על זה

עוד סיבה שאני נוסעת לשבת.

אני נגיד הולכת לקבלת שבת קבוע..עם כולם.. חלק איתו וחלק איתי וחלק הגדולים עם חברים.

ומקסימום יושבת עם חברות בחוץ אם לא הצלחתי להתפלל.. עדיין יוצר תחושת שבת ותפילה גם אם לא הצלחתי לומר בריכוז וברצף

בבוקר אצלי הוא לוקח את הבנים ולפעמים גם עוד כמה

הם אוהבים 5ת זה ומקסימום משחקים קצת יחד בחוץ

אבל גם אם כולם נשארים- למה זה כל כך הרבה שעות? אולי לשנות מניין למשהו יותר קצר?

ו..למה הכל עליך?למה לערוך לבד? למה לפנות לבד? למה לא להתחלק בטיפול בילדים בשעות הצהרים? ואז לנוח..

להוסיף לשבת משהו שעושה לך טוב.. זמן לקרוא.. להפגש עם חברה ללמוד חברותא עם הבעל?לשחק עם הילדים מהשו שנחמד לל?ללכת לשיעור?

לבשל טעים אבל בכמות סבירה שלא תגמור לך את הכוחות. לבחור משהו אחד שמושקע ומפנק אותך. אבל לא להתפרס על הכל..

לנוח ביום שישי

לתת לילדים תורנויות לפנות ולערוך

אצלי מגיל 3-4 הם עורכים-מפנים-מגישים...לא תמיד ברוח התנדבות חח אבל בשביל 3ינוח הם בדר''כ זורמים

קיצר.. זה היה רק דתם זריקת רעיונות

ומנחשת שמיד תגידי על הכל לא רלוונטי

אבל אולי כן תנסי לפתוח ראש יצירתי קצת איך אפשר לייצר שינוי שעושה לך יותר טוב