הרגשת חוסר אונים.
בשעת לילה מאוחרת
כשהמעגל העצמי נשאר בודד,
את בוחרת להכניס אנשים לתוך המעגל הזה.
מעגל האני-
שמתרחב ומתרחב מהאנשים שנכנסים אליו.
את מסתובבת בשדות
מחפשת את הפרחים המכוערים, העכורים
כמו רואה רק אותם.
עוברת אחד אחד-
משקה, מטפחת, מלטפת ומחבקת.
חושפת כל פרח לקרני השמש שמלטפות ומצמיחות.
רק שאז, כמו חולה,
חולת נפש..
את נושפת עליהם מהרוח הרעה שבך-
מערערת רותם, מנבילה.
נועצת סכינים ומחריבה
נועצת מכל כיוון-
נועצת
מסובבת
מוציאה
ושוב.
בוגדת.
את כישלון.
תפסיקי להכניס אנשים למעגל שלך
ובסוף לנצל אותם ולנעוץ סכינים בנשמתם
ובאמון שנבנה
ואותו,
העזת להחריב.
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
"חושך כבד לא רואים אופק,
חושך סמיך אי אפשר לזוז".