וסליחה על הפלישה
משוםמה צורך לי לכתוב את עצמי ולצרוח בלי להיות חייבת לשמור על נימוסי שולחן.
שזו דרך התנסחות נהדרת להתחמק ממילה שאני לא יודעת איך לכתוב
בודד לי
וגם איתה זלא באמת
והקנאה מוציאה אותי משלוותי
והרעשים מהחדר שלה מולקים אותי ברמה של לעשות את כל מה שאני יכולה בשביל לא לשמוע ולא לראות ולא כלום
וזה למרות שאני אוהבת ורוצה שיהיה לה טוב והכל
פחד פחדים ותלויה על נעץ המצב החדש הזה
ושלא ברור מה יהיה איתי ואיתם ויא רבי שזה הופך ל"איתם"
וההצעה שלה ללגור שם עושה לי רע
וסליחה והכל אבל זלא ביכולת שלי
וכאן מטולטל ולא ברור
ובכלל שהמצפון שהיא מנסה להפעיל עלי מכאיב לי ואני כואבת בלי חור ניקוז ומה יהיה עם חיי
ואיך ומתי הכל יעלם או לפחות אני
ומתחרט לי עכשיו שכתבתי פה כי הפחד של מה מו מי
ושאם זלא הצעד הנכון
ואם אשכח ללחוץ על אנונימי
מהזה החיים האלה
וזלא במטרה לצטט שיר שאלוקים עדי שלא ברור לי מה ולמה הוא נמצא בראשי.
כמו הרבה דברים אבל.
ושמתגעגע לי מידי לדברים שלא טובים לי מידי ושכואבים
והציפורני שלי תכף נופלות רוב לחץ עליהן. אני צכה לרזות אם החיים ממשיכים להיות קשוחים שכאלה הצורך ללהחזיק בציפורנים ולמה בכלל אני מסבירה את עצמי ורצץ מחשבותי .
אה?
כפרה על הצרכים האלו מוסלינו
נשבר בי משו.
ואף אחד לא שם לב
כולם בעצמם
והנה קינה מקוננה על בדידות נואשה ושוב הכל מהתחלה. יאא
פח.
