"אף אחד בעולם לא מבטיח לאישה שאם עכשיו לא יתאים לה ילד בפעם הבאה כשתרצה יהיה ואם כן מתי"
אם כל הענין זה המצווה, אז אם הקב"ה לא ירצה שאני אקיים אותה, למה שאני אצטער?
אלא מה, מעורב פה המון רצון אישי לילדים, הרבה הרבה מעבר לרצון לקיים מצווה, ולכן את מדברת על "כשתרצה"
נכון, כל השיקול של שנות פוריות ומצבים שונים וכו זה שיקול, אצלי הוא חלק מהשקיול של "מתי כן", אצלך הוא חלק מהשיקול של "מתי לא"
אבל זה לחלוטין לא קשור לרצון לקיים מצווה אלא לרצון והכמיהה לילד כילד, ולא כמצווה.
חוץ מזה שההקבלה שלך לא נכונה, אם אני לא אתן צדקה היום אולי מחר ארד מנכסי חס ושלום ולא אוכל יותר לתת צדקה
זה נכון לכל מצווה שכתוב -- מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. זה לא נאמר רק על פרו ורבו.
אני לא באה לזלזל בקיום מצוות באופן כללי, אני רק מדגישה שהתשומת לב המאד מאד מאד מאד מאדדדדדדדדד מוגזמת שניתנה למצווה הזו על פני מצוות אחרות בחברה שלנו, אינה נכונה.
אפשר להקביל את זה למצוות ישוב ארץ ישראל שיש אנשים שלוקחים אותה לקיצון והולכים למקומות מסוכנים בשביל לקיים אותה ויש אנשים שלא. זה בעצם קיום מצווה אחת באש ובמים, בכל תנאי, שזה מקסים ויפה מאד, וזכותו של כל בן אדם להחליט שהוא לוקח מצווה אחת ומקיים אותה בדבקות גדולה - אבל זה בשום אופן לא אומר שכולם חייבים לעשות את זה
אם יש מישהי שרוצה לקחת את פרו ורבו, ולקיים אותה באש ובמים, בחולי ובכאב, בכל צורה שהיא, ולהרגיש שזו מהות קיומה, המצווה העיקרית שלה בעולם, דרך החיים שלה, מהותה כאשה שמביאה חיים ועוד ועוד שלל התבטאויות שעולות פה בדיונים - זו זכותה. זו פרשנות שלה. זה ממש לא אומר שככה התורה באמת מבקשת שנחיה
אני חונכתי שכל המצוות שוות , ורק על לימוד תורה נאמר שהוא כנגד כולנה (וגם זה בהסתייגויות שונות) ורק על שלוש מצוות נאמר יהרג ואל יעבור. ויש סיבה לדברים האלו.
על כן, אני אישית, לא מרגישה שיש לי צורך נואש לקיים דווקא פרו ורבו בדבקות ובקושי, ושכל יומי ומהותי יסובו סביב זה, ושכל פעם שקשה לי לקיים אותה אלך לרב. מבחינתי פרו ורבו כמצווה שווה לצדקה, למשל. או לכיבוד הורים. ואני מקדישה לה את אותו מאמץ ותשומת לב כמו להן.
בהחלט טוב מאד שאני אקדיש יותר מאמץ לקיום כל המצוות, ואתעלה בהן, אבל אני לא לקחתי לי את המצווה הזו דווקא, והחלטתי דווקא לה להקדיש את כל חיי ומשאבי בקיום תורה ומצוות. פשוט לא.
