בס"ד
מדי פעם היא נכנסת לחדר (לפעמים מועילה בטובה לדפוק) ושואלת מה קורה איתי
ולפעמים אני מספרת ולפעמים לא
אבל כשאני מספרת היא כאילו מנחמת אותי אבל אני שומעת איך היא מעודדת את עצמה
משפטים כמו 'זה לאו דווקא גל לכל אדם יש מצבי רוח' 'זה לא בהכרח מעיד על הידרדרות'
בואי, אני מזהה שאת אומרת את זה לעצמך בתקווה
וזה קטע כי זה כן דברים שנכונים ויכולים לעזור אבל משהו בטון הזה גורם לי להרגיש שזה היה נאמר לעצמך כמשפטי מוטיבציה להתמודדות עם בת כושלת אם לא הייתי שם במקרה
ואופ למה אנחנו תקועים ב*** של עצמנו?
ולמה אני מדברת בגסויות? 
איכס שירה ונו נו נו
אבל באמת למה?
למה אי אפשר להיות שם באמת בשביל השני או לפחות בצורה שלא יהיה בה ברור שאת שם בשביל עצמך?
למה כשרע לי הניסיונות של הסובבים אותי לעודד מרגישים יותר כמו ניסיונות לגרש זבוב מציק?
