ויקרה שאת,
כמה מבינה אותך.
החוסר הזה... לא אני לא יכולה להתחיל לחשוב על זה כי זה יפרק אותי, אבל מבינה כל כך.
יש רגעים, ובמיוחד בסופים כאלו ואחרים, שמה שמהדהד בהם כמאמר רחל, הוא הד קולי המיותם...
ויש רגעים שגם הוא- נדם.
ונשארות רק דמעות.
סוללות שבילים מהעין אל קצות השפתיים, רומזות משהו...
והן- קסם.
הן יכולות לחולל נפלאות. להצמיח מתוך אדמה חרוכה וחרבה להבות תקווה, מלאות תנועה והשתוקקות למשהו גבוה מאיתנו, להשלמה.
והרמז- שאי תפילה, בכח פיך לשנות ולקרב גאולה שלמה עבורך ועבור עמך, וכשתתמלאי באמונה שלמה שהקב"ה שומע ואוצר כל דמעה שלך, החיוך יעלה.
כי אחרי בכי רינה.
ברינה יקצורו.
והורים, ואמהות ברגישות שלהן ובדאגתן הן דבר מדהים, וכמה מילה אחת,חיבוק אחד יכולים להקל על מכאובים גדולים, גם של הלב.
וה'אתם' הזה, אתם תהיו בקרוב ממש,
מהר יותר ממה שאת חושבת מתפללת עלייך,
ושולחת חיבוק חזק.