ושוב את לבד.
ויום שלם עובר ואף אחד לא מתעניין.
ויותר מצער על שנגמר
יש כאב גדול על העתיד
כי הנפש עברה טלטלה
חזקה גדולה
וגם אם עכשיו הכל נראה בסדר
אני חייבת לתת לה קצת לנפוש
ובאלי לצעוק,
ואין לי כח לחכות.
ולסתמיות שוב לחזור.
ואני לא יודעת,
אם על עצמי אני עובדת
שאני בסדר.
ושחזרתי לאותו המקום
כמו לפני כמה חודשים
רק חכמה יותר
מבינה יותר
מעריכה את האינטואציה שלי יותר
(ככה מקווה, ושלא תבינו לא נכון הוא גמר)
בוגרת ומדויקת יותר.
ואני יודעת שעל עצמי אני עובדת
אבל לפחות שלמה נשארת
ואם אמשיך עכשיו בלי לנוח
אני עלולה להתפרק ולהיוותר בלי כח.
להתפרק. לרסיסים.
ויהיה לי קשה לאסוף את השברים.
ורק המחשבה להמשיך כך עוד,
דוחפת יותר
להמשיך לחפש אותו.
כי כל כך רוצה אותו.
והשכל צורח,
תעצרי. תתני לך לנוח.
ואני מקשיבה.
ויודעת שנכון.
ויודעת שזה יעשה לי טוב.
אבל מבפנים אני נקרעת.
ושוב המחשבה שאולי יהיה עוד אחד בדרך,
מחזירה אותי למנוחה.
ואין לי כח.
כי העידוד שהיה,
נגמר, ונותרתי לבד.
בלי כוחות,
לקום. להשתדל. להתאמץ.
ובלי להיות כפוית טובה,
ננצל את זו הבמה
להגיד תודה.
שלמרות שזה נגמר-
היה טוב ושמח,
והלב התמלא בנחת.
אז אבא - תודה.
זה כל כך לא מובן מאליו
שמעתי על כל כך הרבה אחרים
שפשוט באמת סובלים.


לתומי סברתי שאתה שיעור ד'