שמפריעה לדברים מסיומים, ולאחרים לא.

מי שרוצה לעבוד בתור נהג, מרוויח מהפרעת קשב בכך שתמיד ישים לב מה קורה בכביש סביבו.

מי שרוצה לשבת ולחפש הוכחות מתמטיות, הפרעת הקשב תפריע לו, כי יתקשה להתרכז במשפט.

מי שרוצה לעשות דבר שקשה לעשות עם הפרעת קשב (כמו ללמוד בבית הספר או לתכנת), כדאי שייקח כדורים. אם הוא רוצה לעשות דברים שהפרעת קשב לא מפריעה להם, הוא לא צריך לקחת כדורים.

גיסתי לומדת את כל העניין הזה... והיא הסבירה לי שיש המון תופעות שנחשבות כסוג של מחלה

אבל כשהן נפוצות, הן הופכות לנורמה חברתית ואז מוגדרות רק כבעיה/תופעה.

ז"א פעם הפרעות קשב וריכוז היו פחות נפוצות וכן ההכרה בבעיה- למי שהיה זה היה נחשב כחריג מאוד, 'חולה'

או שפשוט לא זיהו שזו הפרעה וחשבו שזה סתם ילד לוקה וזה חולף.

היום שהתופעה הזו שכיחה יחסית, היא נכנסה כבר לנורמה החברתית

ו'נשמעת' פחות חריפה.

וכן יש הרבה יותר הכרה בבעיה הזו, דרכי התמודדות וכולי

כך שזה נחשב להפרעה.

סתם ככה לידע כללי, אולי אכשיהו יתרום לדיון...

לגבי שאר השאלות, בכנות שאין לי דעה עליהם.

מה שמעניין מעניין... כמו המשחק אתמול בלילה

יצא לי ללמוד על זה פעם. זה קיים במשפחה שלי והדעות על זה חלוקות בין הכחשה גורפת לניסיון להבין.

בגדול, הפרעת קשב וריכוז נחשבת להפרעה ביחס לסטנדרטים של הקהילה עם הערכים והנורמות שיש לה. היא גורמת לפערים בין הרצוי למצוי בלימודים ובהתנהגות החברתית.

ההפרעה פוגעת במשמעת העצמית וביכולות של סדר וארגון עצמאי. ככה שהפער נמדד לפי החשיבות שהקהילה נותנת לדברים האלה. 

בדורות הקודמים חשבו שזו בעיית אופי או תכונה חלשה, אבל רוב המקצועות של פעם התאימו גם לאנשים כאלה.

אצל היהודים זה מנע אפשרות של ללמוד בתלמוד תורה ולהתקבל לישיבה, אבל זה לא היה סוף העולם כי רק האידית שבאידית התקבלו לישיבות והפכו לת"ח.

כל התרבות של "פעם" כולל בעם ישראל, הייתה כזו שיכלה להתמודד עם הפרעות קשב של אנשים.

בדורות האחרונים ושלנו בפרט, זה יותר מסובך. כי הסטנדרטים המודרניים הם יותר גבוהים בלימודים ובעבודה וגם בנורמות של ההתנהגות בתוך החברה.

היום כולם צריכים להתאים את עצמם למסגרת של "מצוינות" שבה צריך יכולת למידה עיונית בשביל לסיים את הלימודים ואוריינות טובה כדי למצוא עבודה שאפשר להתפרנס מימנה בכבוד.

בקהילה דתית או חרדית, זה כבר יותר מסובך, כי מצופה מאנשים להתאים את עצמם לנורמות כדי לשמור על הרמה הכללית. אורח חיים תורני דורש המון ידע עיוני בסיסי והקפדה על משמעת עצמית כל יום מחדש. גם בקיום המצוות וגם בשמירה על המסורת והמנהגים שמקובלים. 

אני חושב שתרופות כמו ריטלין הן דבר טוב שעוזר, אבל לבדן הן לא מספיקות.

החלק השני של הטיפול צריך להיות היכרות עם הקהילה שחיים בה, כמו מה הערכים והנורמות שלה, איפה הפערים בין הרצוי למצוי ואיך להתגבר עליהם.

יש קהילות שבהן קשה יותר לצמצם פערים וגם הן צריכות להתאים את עצמן לאנשים עם הפרעות קשב. הבעייה שהיא שמרוב שהן עפות על עצמן הן מעדיפות לדחוף אנשים כאלה לשוליים מאשר להכיל אותם. 

בלימוד- כן. באסה. זה בעיה. קשה ללמוד בלי ריטלין..

אבל שאר התחומים.. ממש לא רואה בעיה.

להפך. דווקא הבנות האיפר יותר שמחות, משמחות, חברותיות, רגישות, והרבה יותר תקשורתיות..

סליחה אם זה מידי ארוך ואם בסופו של דבר לא יהיה קשר בין משפט למשפט!

בעיית קשב לא חייבת לבא עם איפראקטיביות!

יכול להיות גם שבאמצע שיחה את מתנתקת ואז את לא בעיניינים ורגע אחרי כשאת שואלת שאלה צוחקים עליך שזה מה שאמרו הרגע...

יכול להיות גם שתהיה בעיה של קושי בתפיסת פריטים בלחץ של זמן... את יכולה גם לשכוח באמצע הדרך ואפילו רק מהמטבח לסלון את מספיקה לשכוח לא יודעת כמה פעמים מה רצית... לא חייב להיות שתמיד ישימו לב לכל הפרטים הקטנים לדוגמא מי שרוצה לנהוג בכביש... אם הוא פתאום יתנתק? זה יכול להיות אשם ישמור... אז ככה כשאני לפעמים מוצאת את עצמי שהגרע הייתי בעולם אחר, במקסימום אני נתקעת במישהו, או לדוגמא פעם נתקעתי באיש שהיה באמצע לנסוע באופניים חשמליות זה היה פדיחות פתאום שמעתי תזהרי כאילו מתוך הבועה שלי התנערתי והוא כבר היה על הרצפה... לא נעים... מידי פעם כשאני רואה אופניים חשמליות אני נזכרת בו ומעניין אותי אם קרה לו משהוא היה נראה שלא אבל היה נראה שכואבת לו הרגל...

חוץ מזה, זה לא רק לימודים! בכלל לא! כי כמה שאני ינסה לשמור על הסדר, לא לחלום, לזכור דברים וכו' אין מה לעשות! בסוף הכל נאבד... ובסוף אני לא מספיקה לסיים לעבור על החומר לפני המבחן... וצועקים עלי שאני מבלגנת ושוכחת ולא מקשיבה...

אל תיקחו אותי קשה! אני לא יודעת אם יש לי באמת בעיית קשב! אולי זה פשוט בעיות ריגשיות... בנתיים אני בטיפול רגשי ואני מתלבטת אם לעוף משם... גם שם עשיתי פדיחות וניסיתי ניסויים וכבר לא היה ברור אם אני ימשיך או לא, והמטפלת שלי אומרת "מעבר לטיפול יש פה גם מסגרת" ואני לא סובלת מסגרת!!!

והיא עוד רוצה שנדבר על הפדיחות שעשיתי... לא נעים לי!

מעניין לדעת בגלל תלמידה שיש לי שסובלת מאותם העניינים שכתבת

אמא שלי לא מרשה לי לעשות בדיקת קשב, היא פוחדת משידוכים...

גם לטיפול ריגשי היא בהתחלה לא רצתה לשלוח אותי אבל המורה שלי שכנעה אותה ואצלה מה שמורות אומרות זה קודש קודשים...

סתם ככה התלמידה שלך ההיא כן מטופלת תרופתית?

יש 2 סוגים.

ADD  HDAD

האי די די זה רק הפרעת קשב טהורה והשני זה עם איפריות ואימפולסיביות.

ואי בבעית אירגון אני ממש מסכימה איתך, לומדת הכל ועושה הכל ברגע האחרון,

אבל בקשר של זיכרון זה פשוט לריכוז לדעתי.

ריטלין לא עוזר לזכור! אבל עוזר להתרכז!! וע''י הריכוז קל לזכור..

ותאמת שניראה שזה כן הפרעת קשב..

תבדקי..

כמו שהגבתי ללימורשרה, אמא שלי לא מרשה לבדוק את זה היא מפחדת משידוכים...

אז עדיף להשאר עם הפרעה לא מאובחנת ולא מטופלת??

בשידוכים לא בודקים את זה מבטיחה..

אבל גם אם כן.

זה תלוי בך אם את רוצה שידעו מיזה או לא.

ריטלין וזה את יכולה לקחת גם בלי שידעו..

והעליצות, מסתתרת רגישות (כמו שכתבת) נפיצה והסתרת חולשות שמוסתרת ע״י כל השמחה החיצונית.

לא רק אצל ADHD.

אותם אנשים  עצובים, חלושים, דיכאונים,

דווקא אותם הופכים לשמחים..

ודווקא אלו.. עם היכולת לשמח.. שהרבה מהם adhd

אז יש לי הפרעה, אבל זה לא חייב להיות הפרעת קשב, זה יכול להיות גם משהו רגשי או במיקרים אחרים אולי תחושתי או אני לא יודעת מה, יכול להיות הרבה דברים...

ולכן כדאי לטפל בזה

כי זה מפריע לך

 לי יש הפרעת קשב על רקע רגשי..

עד לפני שנתיים לא היה כמעט כלום. ועכשיו נורא קשה לי לשבת, אני משנה תנוחות..

מלא פעמים לא מצליחה ללמוד..

וזה תלוי במצבי רוח.

אצלי זה יותר ADHD, כלומר הפרעת קשב עם היפראקטיביות,

אבל בטח שיכול להיות גם בלי היפראקטיביות.

שווה לטפל..

ניסית לטפל בזה?

אני בטיפול ריגשי, בא לי לעוף משם, המטפלת הרגשית שלי מתייחסת אלי כמו אל איזה אחת מפגרת. סוג היא הציבה לי פעם כללים בטיפול כמו לא לגעת בחפצים לא שלי, לא להתקשר אליה ועוד... אחרי זה שלא תדעי מצרות מה היא עשתה לי, פעם אחת היא הכניסה עוד משהיא שהייתה קשורה שם לתוך החדר כדי שהיא תזכיר לי את הכללים כי הייתה אליה שיחה נכנסת מהמספר שלי... בקיצור דברים מפגרים. תכלס באמת עשיתי אצלה שתויות אבל...

יאלה נמאס לי ממנה!!!

וואי.. לא טוב לך איתה בכלל.. לדעתי כדאי להחליף מישהי..

זה ממש חיים בהפרעה,

קשה לדימוי העצמי - בגלל כל כך הרבה בעיות וחוסר בהצלחה,

זה פעמים רבות בעיות חברתיות - בגלל צורת ההתבטאות של ההפרעה.

זה הרבה פעמים מועבר לדור הבא.

זה קשה בזוגיות - בתקשורת, בחיים יחד, באחזקת הבית, בפרנסה.

כל הקשיים הרגילים של זוג צעיר - להכפיל בכמה וכמה...

בגידול הילדים? באחריות?

ובלי הזוגיות - 

לימודים, לימודים גבוהים, מציאת פרנסה שאפשר להחזיק בה יותר מחודש, 

תשלום חשבונות, מס הכנסה, דירות, מילוי מסמכים, סדר ונקיון, תקשורת מול בני אדם...

מי שבוחר לא לקחת תרופות (כמו בעלי), הרווח של לא להרעיל את הגוף שלך לטווח ארוך

הוא ענק, אבל רק אם אתה מסגל לעצמך אורח חיים שתומך בזה,

כמו ספורט קבוע (ריצה, שחייה), 

אכילה נכונה (כל אחד ומה שהוא - אבל הבסיס לכולם זה בלי קמחים ובלי מוצרי חלב)

וסיגול הרגלי חיים תומכים.

מומלץ להתייעץ עם מומחים לנושא.

לדעתי זו בעיה שנובעת ומתרחבת משלושת הדברים שכתבתי בסוף.

עם הרבה הרבה פן נפשי ומשפחתי.

אני ברוך השם בדברים שמעניינים אותי... מוכשרת, מוצלחת,ואני באמת מאד מנצלת את הכוחות שלי, אני מאד אוהבת לעשות תוכניות קיטנות ו... ועוד כל מיני דברים... רק לפעמים כשזה לא מעניין באמת לא ברור לאן כל המרץ נעלם...

זה כמו שנגיד שמי שצריך משקפיים יש לו "הפרעת ראייה". 

אז איך את רוצה לקרוא לזה?

כמו שזה צורם לי לדוגמא כשהמטפלת הרגשית שלי אומרת לי קשר טיפולי, מצב נפשי וכו' הרבה פעמים זה פשוט נשמע רע!

תאמיני לי, פעם רציתי להיות מטפלת רגשית היום אני חושבת שאני בחיים לא יהיה, זה מקצוע דוחה!!!

יש הרבה שעובדות/עובדים בסגנונות שונים מאוד ממה שתיארת

הם לא יודעים מלא דברים, אבל את הדברים המעניינים הם יודעים הכי טוב

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!