הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.

כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....

מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.

אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב.

אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.

ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע לבין הציוויליזציה הקרובה אפשר למנות על כף יד של חייל בהנדסה קרבית והוא כל כך מופתע שלוקח לו קצת זמן להזכר איך מדברים בנסיעה והוא עונה שלא יודע, זו פעם ראשונה שלי בקו הזה. אז אני מאחל לו לילה טוב (שזה מוזר לגמרי לאחל כזה דבר לנהג שלך) והולך לאמצע כי לא באמת מתחשק לי (לא באלי להגיד 'באלי'. נה) לדבר איתו. ובמקום לראות עוד פרק על סול גודמן אני איכשהו מוצא את עצמי מאזין לפסקול של שומרי הגלקסיה. כבר הזכרנו את האיכויות של שנות השמונים? ואיכשהו אני חוזר לסיני, איך לאף אחד לא הייתה קליטה אז לא יכלנו לשמוע מוזיקה ישראלית במונית ורק לי, חתיכת נוסטלגי מזדקן היה על הפלאפון את אותו פסקול. ורק אני נופפתי בידיים ושרתי בקול

If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain

If you´re not into yoga, if you have half a brain

If you like making love at midnight, in the dunes of the cape

I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape

והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".

אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.

ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.

In the desert you cant remember your name

Because in the desert there aint no one to couse you no pain

61.7%

וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז וויתרתי על המקום הראשון שלי בתור של חמישה נוסעים בפוטנציה (בסופו של דבר אף אחד מהם לא עלה על האוטובוס) וחזרתי להביא את הכפכף האבוד. וכשחזרתי איתו דפקתי לה על החלון ונפפתי בכפכף בעליזות ומישהו מאחורי צחקה וכשהסתובבתי היא נראתה דומה לאשתו של חבר שלי ורציתי לשאול אם היא קשורה אליה אבל שכחתי את השם משפחה הקודם שלה אז לא אמרתי כלום.

אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?

ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.

"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.

-"אני אחרי"

"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"

-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"

-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"

-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"

-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"

-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"

-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"

-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"

-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"

-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"

ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.

נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).

ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנערים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.

אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.

43.2%

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.