פעם כתבתי יצירה. היא הייתה גאונית.
טוב...היא לא הייתה ממש שלי, אוף
מלכי, הייתה שלך, ה'
איך שהוא עצבת אותה למעני ורק
אני מצאתי את היופי בה
כמעט התאהבתי בה
עם כל הקשיים להאמין
שהיא מעבר לסיפור
בוחרת לא להחליט,
נותנת לו את הסיום להכריע
למעני
***** ** *** *** ******
**** **** **** ****
**** **** **** ** **
**** *** ***** ****
היו יכולים להיות סיומים רבים,
מקושטים בידיי כי מכחולי
מושך מפה לשם, הרע לטוב והטוב
לרע, הפסד לניצחון וניצחון לנחלת תבוסה
הייתי תמיד אלופה בלהפוך את המפה
איפה האלופה?
את הקו למעגל ואת המעגל
לחמה ואת החמה לתהום
עמוקה, וממנה אין לאן –
היא שחורה, כהה ועמוקה,
מבאסת כולה! צריך לזרוק את היצירה.
להשמידה! השמדתי אותה!
אלופה! אפילו היא הייתה טובה מדי לך.
בזה הסיום בחרת מכל הסופיים האפשריים?
כן! לא הזיז לך! כה רבים היו אחרים קיימים.
בכל סוף אחר היית מרצה אותי גם אם לא היית
אומר כמה אתה אוהב אותי.
תינוק, רק הוא יכול ככה לסיים בקשקוש
ועד להיות מרוצה וגאה מאותו קשקוש!
מעכתי את הדף בידי, הבלה,
הלוואי ואותי האשמת. אולי בוראי.
אשמתך, הייתי עונה, שלא ראית את גן העדן מולך
חוטף מידי את מכחולי, חושף את בריונותך
ואני כל שהייתי צריכה רק להיות
מעט שקוטה כדי לראות
את שמראש סירבתי להכיר בך.
הרי כולם הזהירו אותי ממך,
מגחכים שאני מחפשת מה? ה'.
זרקתי לאחור את הטיוטה
על פי המלצה חמה, אמרתי לא עוד אביט
בך. אפילו סליחה לא יכולת להגות משפתך
ואני חננתי מולך לפחות אמת הנח מולך.
- לא – תינוק, קרעת גם את היצירה הזו!
אגוצנטרי! מרגיז! צעקתי, אין מה לכעוס.
הוא תינוק, חזרתי, הניחי לו! נובחת שוב בקול,
את האשמה! תינוק היה! הוא חשב שתאהבי את הקשקוש
ואת רק בוכה כתינוקת גדולה על אותו קשקוש
כי לו הטריד אותו אפילו מהקשקוש - לא –
