יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

-------------------------------

תחנה מרכזית.
מסדרונות ארוכים, פלורוסנט מהבהב בקצה של דרך שמובילה לתוך חושך.
את יודעת, את מרגישה שיש כאן גרם מדרגות בהמשך. הוא יוביל אותך למטה, לא שאת מחפשת לרדת למטה.
אבל תודעת המדרגות-ללמטה הזו ממשיכה לעקוב אחרייך גם כשאת פונה ימינה, עוברת ליד סוחרים ודוכנים שתכולתם לא ברורה. בליל של צבעים. אולי זה בגדים, אולי זה צעצועים, אולי זו מאפיה.
אינך יודעת ואינך בודקת.
את מתקרבת בשקט למדרגות הנעות שלוקחות אותך חצי מפלס למעלה, מזמזמות את דרכך.
איפה הגרם הבא?
מביטה סביבך ולא יודעת מה תראי וגם לא רוצה לבדוק. מרצדת מבט ומחפשת את הלב שיוביל אותך הלאה, מוצאת, מתקדמת.
כל כך שקט כאן.
השקט מטעה, את יודעת את זה. כן, אני יודעת שאת יודעת. לא דאגתי.

השקט עוטף אותך בצורה שלא נעימה לך. את דרוכה ומנסה לא להראות את זה.
לא, לא מנסה להסתיר. פשוט לא להראות. זה חשוב.
את הולכת לאורך ההיכל של האוטובוסים הנמשך עד קצה העין, זה מרגיש כל כך ארוך את מתחילה ללכת היי הגעת לסוף.
את, חייל, סודני, אתיופי. את מבדילה בניהם אבל לא בצורה מודעת.
(אחותי, בנינו- זה פשוט כי לו יש בגדים שנראים גדולים עליו והבגדים שלו דווקא במידה הנכונה. גם התת מודע שלך גזען).

מגיע, עולים, מתגלצ'ים מהקומה לאורך הגשר אל ההריסות שקוראים להם בניינים שמסביבכם.

זהו, עברת את זה.
את בטוחה עכשיו, בין כיסא מתפורר למסטיק דבוק.
עדיין, בטוחה.


תל אביב, יא חָבִּיבְּתִי.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם