היא יושבת על הרצפה מאחורי הדלת, שאף אחד לא יפתיע אותה פתאום. למטה יש ישיבה שלמה ששרה שירי שבת והמון ילדים משחקים ומרעישים
היא יושבת למעלה לבד ומרגישה שהכל קורס לה.
היא מתגעגעת פתאום למה שאף פעם לא היה לה.
היא רוצה להיות ילדה שוב. ילדה שהיתה ילדה באמת.
כואב לה ברמה שהיא לא יודעת להסביר. היא נלחמה בכאב שלה בכל כך הרבה דרכים, היא ברחה והתעלמה ואחכ נלחמה ושוב התעלמה ושוב נלחמה.
היא מותשת, אוקיי? היא מותשת מלשרוד
היא רוצה לחיות ולקבל חיבוק ממישהו שאוהב אותה
היא רוצה לדעת שיש לה לאן לחזור, בכל שעה ביום, בכל מצב שהוא.
היא רוצה שיהיה לה איפה לבכות.
היא רוצה לחזור עם שורט וגופיה ועדיין יחבקו
היא רוצה שיתנו לה לכאוב וידעו לעזור לה, כי בפעמים הקודמות שכאב לה הם רק פירקו אותה יותר
היא רוצה להפסיק לפחד
היא רוצה להצליח לישון בלילה
היא רוצה להצליח להכניס משהו לבטן בלי שהוא יצא אחרי דקה
היא רוצה לנשום וחיבוק וחיים נורמלים.

לב ענק. אוף. הלוואי שיהיה טוב יותר.

את מדהימה, תדעי.

יהיה טוב בסוף.

תודה לשניכם

אני לא יכולה לנשום
פיזית לא יכולה.
עמוס לי. כואב לי. לבד לי ואני מרגישה שאני קרובה לזה.
זה פשוט שניה מלקרות
שורף לי הכל

ארוך לי. ארוך לי.


(כמה שהבכי של אתמול כאב, הייתי צריכה אותו. קיוויתי שהוא ימשיך רק בשביל שהוא ינקה טיפה כי באמת, אני לא יכולה להכיל יותר
אבל הוא לא. הכל חסום לי. הכל חסום לי והולך להתפוצץ)
אני אפילו לא מצליחה לכתוב ואסור לנגן וכל השיט הזה.
אין לי כוחות יותר.

זה באמת מהנטושים 

לא נכנסת הרבה לערוץ, אבל כן, פה לפעמים

ואני זמין בפרטי, אם אשתכנע שאתם נורמלים גם בוואטצאפ.