כשאנחנו חוטאים, אפשר לפעמים להרגיש שהנשמה כועסת או מאוכזבת או מאשימה אותנו (מצפון?).
ואחרי 120 הנשמה עומדת לדין על דברים שהיא לא רצתה לעשות.
מי הוא האני החוטא?
למה הנשמה עומדת לדין?
מישהו יכול לעשות פה סדר?
סוסה אדומה
חסדי היםשדיבר על העניין הידוע- שאדם יכול לדעת איזה עבירה הוא צריך לתקן לפי המשיכה שלו
והוא אמר שזה בגלל שהנשמה נטמאה בגלגולים קודמים מאותן עבירות (במילים האלה)
אם את שואלת את ספר הזוהר הוא יאמר לך שהנשמה היא חלק אלוה (ממש) - היא לא סובלת ולא עומדת לדין. מה שחוטא זה רוח טומאה שמגיעה מ"סטרא דשמאלא" ומשתקעת בנפש האדם בחטא - והיא זו שסובלת בעונש. (א -- פא ע"ב, רכו. ג -- ע ע"ב). אגב, יש מקרים מסוימים שגם הרוח סובלת.
אם תשאלי הוגי דעות מקובלים אחרים בתקופה שלאחר הזוהר - ששיכללו ודנו בנושא, חלקם יגידו לך ששורש הנשמה עצמה לא נמצאת באדם - אלא רק "צל" הנשמה, ויש סוג של חיבור מלמעלה לנשמה. וישנם כאלו שיטענו שהיא אופפת את האדם. וישנם כאלו שטוענים שהיא נמצאת ממש באדם עצמו (כמו הזוהר). בכל מקרה לשיטתם מה שיענש אלו החלק(ים) שאדם חי איתו(ם) בחייו הגופניים שחטא(ו) ורק לאחר מכן יהיה איחוד עם הנשמה עצמה (אני לא ליד ליד ספרים אז בטוח שהחסרתי שיטות (ומקורות) קבליות בנושא - בטוח החסרתי את שיטת האר"י על נשמה ועונש).
הדבר המדהים בקבלה - זה שחוץ מהמשפט "אלוהים קיים", אין(!) משהו שאין עליו מחלוקת בין מקובלים והוגים מעולם הקבלה, פשוט אין (זה מדהים ומפליא כאחד). ככה שהכל פתוח לחשיבה.
אם את שואלת את פשט חז"ל ופשט מקרא (לדעתי) - האדם הוא אחד.
ואם את שואלת את המציאות (לדעתי) - אין דבר כזה חטא (מושג החטא הוא מושג תיאורטי בלבד - יש רק את החיים בכאן ועכשיו). התפיסה של המושג חטא כממשי וזהותי הוא הופך את החטא לחטא - שמתורגם לרגשי אשמה, כעס והרס עצמי, ואכזבה עצמית.
אדם צריך להוציא אותה לפעל, בבחירתו.
יש לו שכל, מידות, הרגשות, מעשים. יש לו בחירה.
עד כמה הנשמה מתגלה ב"אני" המוחש יותר - זו שאלה של מעלת האדם, של בחירתו.
וכמה שהנשמה פחות יוצאת לפעל, יוצא שהיא "חסרה" ממה שהיתה יכולה להופיע, שזה חלק מעניינה, ממגמתה.
וכמובן, גם הצדדים האחרים של האדם, חסרים את המעלה שהיו יכולים להיות בה. מה"רוח", הצד ה"רוחני" של האדם. דרך ה"נפש", הצד של החיוניות המורגשת, ועד הגוף.
כך אומרים חז"ל שלעתיד לבוא, הנשמה טוענת שהחטא לא בא ממנה. הגוף טוען שלא היה יכול לזוז בלעדיה, מרכיבם הקב"ה זה בזה ודנם..
כלומר, אם ננסה להבין בצורה קצת יותר מופשטת את זה. הרי ה"דין" הוא בעצם, עצם החיסרון. המירוק של המצוי מול הרצוי, מול הפוטנציאל. להביא למה שלא הושג ע"י הבחירה החופשית.
והדיון על הנשמה, הוא גם על כל המדרגות שהיו צריכים להופיע אותה - עד כמה הבחירה של האדם איחדה ביניהם.
סוסה אדומהגם ל"מקובלים", הרע אינו בנשמה עצמה.
בחלקים הנמוכים יותר.
נפש חיה.אם אתחיל לכתוב ביקורת על הגיליון האחרון של מגזין ''פנימה'' 🙈
כמעט בכל עמוד הרגשתי צורך לדפוק את הראש בקיר, אבל הצלחתי להתגבר על היצר 🥳
קפיץלא ידעתי שזה עדיין קיים. אז ברוכים תיהיו אנשים חדשים וישנים
הייתי בחתונה עכשיו של חבר והיה 0 אנשים מהישיבה התיכונית שלנו (היום כבר נמצאים עמוק בעולם הישיבה) הגיעו מהישיבה התיכונית אני הרב שלנו וראש הישיבה עכשיו זה לא היה בחור שקט הוא בחור שבתיכוניץ היה מאוד פעיל ובאמת היה חבר טוב של כמה חבר'ה וחברמן עכשיו בסדר לא כולם חייבים לבוא אבל מינימום חבר אחד שניים טובים מה נסגר??
אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים 
ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!
שמישהו יעזור לנתח, מה קורה לנפש שלנו, מה היא מרגישה כשהיא רואה סרטונים מה7.10?
מה קורה לנו שם עמוק בפנים?
נ.ב.
צפיתי בסרט הזוועות כבר לפני שנה וחצי.. הכל מזכיר לי את מה שהיה שם..
כזה נוראי..
דווקא הייתי בהלם מעצמי שלא קרסתי ודווקא הייתי סבבה אחרי זה.
אבל עמוק בפנים היתה לי הרגשה שזה הרס אותי.
מה אומרים?
יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא ידועים עד הסוף
אין חובה לפגוע בנפש, וכל אחד מכיר את הנפש שלו ויודע כמה יכול להכיל
אני גם לא מאמין בלצפות בזה.
לא זוכר מי כרגע מחילה
שאמר שמראות אסורים כוללים בקטגוריה גם מראות קשים של שפיכות דמים. זה מזיק לנפש. בייחוד כשזה מהעם שלך.. כשאני ראיתי את מה שראיתי הרגשתי כאילו במובן מסוים אנסו אותי וחיללו אצ כבודי. יודע שזה דוגמא רדיקלית אבל זה הדבר ההכי קרוב להרגשה הזאת. זה עשה לי כל כך רע שנכנסתי לדיכאון למשך חודש לא עבדתי לא יצאתי מהבית לא שמעתי מוזיקה לא צחקתי בקושי אכלתי.
אבל אחר כך למרות הכל חייבים לבחור בחיים
אגב איך נחשפת לסרט הזוועות?
מן סוג של מזוכיזם כזה. לא ראיתי ואיני מתכוונת לראות, בעז"ה. יש מספיק מועקות ומתח,
לשם מה להוסיף זוועות?
ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.
מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...
היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.
אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.
צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה
מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?
מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..
איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!
אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.
שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.
הלואי שכל המתעללים/אנסים/פדופילים היו מקבלים יחס כזה לתמיד. יש יוצאים מהכלא וממשיכים במעלליהם וגורמים כאב וצער לעוד קורבנות.
4ne1בפעם האלף החלטתי שהפעם אני לא נסחף.
כאילו, שום דבר לא יעזור זה חזק ממני.
לא בקטע של צדקות או נפילה, פשוט נגרר, זה שורף זמן ואני מרגיש שאין לי שליטה על הזמן שלי.
מה יש באינטרנט שמטשט את גבולות הזמן, ותמיד תמיד תהיה עליו יותר זמן ממה שתכננת?
ונועד להיות כזה.
מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?
(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)
– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).
פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).
– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.
– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.
להגביר שליטה ע"י
צמצום טריגרים
(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)
מציאת חלופות
(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)
אימון
(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)
אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת
(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)
כשמשפרים שליטה בנושא אחד
הוא יכול להשפיע על עוד נושאים
אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…