חובת האדם בעולמו:

האדם נברא כדי להנות מזיו השכינה, שזהו התענוג האמיתי. התענוג עצמו נמצא בעולם הבא, וכאן אנחנו מכינים את עצמנו אליו באמצעות המצוות. לכן כל חיינו אנחנו צריכים לחפש קרבת א-לוקים כי רק זה הוא הטוב.

כל ענייני העולם, בין לטוב ובין לרע, הם נסיונות לאדם, שאם ימשך אליהם יתרחק מהטוב - מהקב"ה. אבל בסופו של דבר העולם נברא בשביל האדם, ואם האדם יסתייע בעולם הזה כדי להתקרב לה' ולקיים את מצוותיו, הוא וכל העולם מתעלים.

הנשמה מואסת בעולם הזה, אבל ה' הביא אותנו לכאן בכל זאת כדי שעל ידי העבודה תהיה הנשמה שלנו ראויה לקבל שכר בעולם הבא. המצוות הן האמצעי להגיע אל השלמות ולקבל שכר בעולם הבא ולכן הן צריכות להיות העיקר והנאות העולם צריכות להיות רק לעזר לאדם לקיים אותן.

כדי להגיע לשלמות בעבודת ה' צריך לעבוד בשלבים ולעלות מידה מידה:

הזהירות - הזריזות - הנקיות - הפרישות - הטהרה - החסידות - הענווה - יראת החטא - הקדושה.

בשיעור הבא נתחיל אי"ה במידת הזהירות.

בהצלחה!

בטח שאשמח! עוקב!

אדם צריך להזהר תמיד ולחשוב פעמיים לפני כל מעשה, ואם לא הריהו פחות מהחיות שבטבען בורחות מהסכנה. ומי שלא נזהר במעשיו ה' לא שומר עליו, כי אם הוא לא חס על עצמו מי יחוס עליו? צריך להזהר מאוד מכח ההרגל שגורם לנו לעשות דברים ללא מחשבה מוקדמת, שזהו עצת היצר שיודע שאם נתבונן במעשינו נשים לב לחטאינו ונחזור עליהם בתשובה.

אז איך עושים את זה? האדם צריך לבדוק תמיד אם מעשיו מועילים לטוב בין אם בשעת מעשה, כשישקול מהי מידת הטוב שתצא ממעשה זה, ובין לא בשעת מעשה, כשיעלה לפניו בזכרונו את מעשיו ויפשפש בהם. גם את המעשים הטובים צריך לבדוק אם אין בהם איזושהי פניה שאינה טובה, כי העולם הזה דומה לחושך, הוא אינו מניח לאדם לראות את המכשולים שבדרכי העולם ואפילו מטעה אותו לחשוב שהרע הוא טוב.

הדרך להגיע אל הזהירות היא לימוד תורה ומידות טובות. אם האמצעים האלה יהיו מעטים או חלשים, הם לא יגיעו אל השלמות אלה יגרעו ממנה, וזוהי צרה גדולה. לכן צריך תמיד לשאוף קדימה ולעבוד ולהתקדם, כדי לא לסוג לאחור. אסור לומר - "למה להתאמץ להיות צדיקים, לפחות לא נהיה רשעים וזה מספיק". כי אם נאמר את זה לא ננסה להתקדם, ואז מובטח לנו שנסוג אחורה.

צריך לחשב תמיד את תוצאות המעשים, כי בקבר לא נוכל לתקן. מידת הרחמים אמנם מעכבת את העונש, ממעיטה ממנו ומאפשרת לנו לחזור בתשובה, אבל אם לא ננצל את כל האפשרויות האלו היא כבר לא תעזור לנו!

מפסידי המידה הזאת מפסידים 3 דברים: הם טרודים תמיד ושבויים בשחוק והלצון המרגילים לערווה ובחברה רעה. כי הרפואה היחידה ליצר היא לימוד התורה ובלעדיה אין אנו יכולים מולו.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הזריזות.

בהצלחה!

פשוט קיבלתי מהמדריכה שלי את הספר הזה והרגשתי שאני חייבת לסכם אותו (אני עושה את זה בכל דבר), ואז אמרתי למה לא לשלוח בפורום, שעוד אנשים יהנו.

אז ממש תודה על התגובות זה ממש משמח

הזהירות זה על ה"לא תעשה", והזריזות על ה"עשה".

"זריזים מקדימים למצוות". צריך לרדוף ולהחזיק חזק את המצוות שלא יאבדו, כי היצה"ר לא רק מנסה להכשיל בעברות, אלא גם למנוע עשיית מצוות. ואמנם טבע האדם לרצות במנוחה, אבל צריך שיתגבר על טבעו ויתגבר ויזדרז לקיים מצוות, כי אם יתעצל (ואפילו לא יעבור עבירות) הריהו אח לבעל המשחית! וגם אם נראה שלא יוצא מזה דבר רע, זה כי רעת העצל אינה באה בבת אחת אלה לאט לאט.

להזדרז לקיים את המצווה זה לא מספיק, צריך גם למהר להשלימה (כמובן לא כדי להקל על המשא, אלא כדי לא להחמיצה). כתוב: "כל המתחיל במצווה ואינו גומר אותה, קובר אשתו ובניו" (בראשית רבה). המהירות גורמת גם להתלהטות פנימית וחשק לקיים את המצווה.

ואיך נגיע לדרגה הזאת של לרוץ אחרי כל מצווה מזדמנת? ע"י הסתכלות בכל הטוב שעושה לנו הקב"ה, תתעורר באדם החובה כלפי מיטיבו, והצורך להכיר לו טובה. ישנן 3 דרגות לקיום מצוות: לשלמי הדעת מצד החובה, לפחותים מהם מצד העוה"ב ולהמון מצד העוה"ז וצרכיו.

העצלים, מפסידי הזריזות, תכבד עליהם עבודת הבורא והיראה מפני הזמן ותולדותיו.

חשוב להוסיף - ללא הזהירות והמחשבה לפני כל מעשה הזריזות לא תועיל, כי יתכן וירצה לעשות מעשה טוב אך לא יחשוב קודם ורק רעה תצא מכוונתו הטובה.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הנקיות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

אדם שהגיע למידה זו, נקי מכל מידה רעה ומכל חטא, ואין לו אף נטייה לשום קצת תאווה. ע"י זה תהיה ראייתו ברורה, והוא יבחין בכל מעשה אם יש בו מעט נטייה לעברה.

כדי להגיע למידה זו, צריך האדם לעבוד קודם על מידת הזהירות. ע"י שיזהר לפני כל מעשה ויבדוק אם יש בו קצת נטייה לתאווה, כך יעשה נקי מעברות, ראייתו תיהפך ברורה והוא ישיג את מידת הנקיות. במיוחד יש להיזהר הגזל, העריות והכשרות, כי ניתן למצוא בהם היתרים דחוקים, אך האיסורים עליהם קשים מאד. וכן גם משקר, הלבנת פנים, רכילות, שנאה, נקימה, שבועות, חילול ה', שמירת שבת ויו"ט, גאווה, כעס, קנאה וכו'. צריך להתמיד בלימוד דברי חכמים, בין אם הלכות ובין אם מוסר.

מפסידי מידה זאת, מפסידים גם את מידת הזהירות ונוסף על כך תחסר להם ידיעת ההלכה.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הפרישות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

הפרישות היא תחילת החסידות. כמו הזהירות והזריזות, שזה "סור מרע" וזה "עשה טוב", כך גם הפרישות והחסידות.

כלל הפרישות הוא: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ, א). פרוש ואסור על עצמך דבר מותר אם אינו מוכרח לך וק"ו אם יתכן ויצא ממנו דבר רע בעתיד. ישנן 3 דרגות של איסורים: איסורי התורה, הסייגים שגדרו חז"ל וההרחקים שמוטל על כל פרוש להרחיק.

אז איך נדע ממה להתרחק? כתוב "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). צריך לדעת עד כמה אפשר להוסיף ולהגביל על עצמך. הפרוש צריך לבדוק כל מעשה שהוא רוצה לעשות (והוא מותר ע"פ ההלכה), אם יצא לו מזה טוב או רע ולפי זה יחמיר על עצמו, וכך יישאר רחוק מהרע ויקשה על היצר הרע לקרבו אליו.

הפרוש צריך להשתמש בעולם רק בשביל עבודת ה' ולא בשביל הנאות הגוף (חשוב להוסיף שחז"ל לא גזרו לאיסור את ההרחקים האלה מכיוון שרוב הציבור לא יכול לעמוד בהם). אסור לפרוש יותר מידי ולהתייסר סתם, כתוב: "אסור לאדם שיסגף עצמו" (תענית כב, ב).

ישנם 3 סוגי פרישות: בהנאות, בדינים ובמנהגים. בהנאות זה כמו שהזכרנו, להשתמש בעולם רק לצורך עבודת ה' ולא להנאות הגוף, בדינים זה להחמיר בהלכות, ובמנהגים זה להבדל מהחברה ולפנות את הלב לעבודת ה' בלבד.

איך קונים את מידת הפרישות? ע"י שיסתכל בגריעות תענוגות העולם והרעות הגדולות שיוצאות מהן. דרך נוספת היא ההתבודדות, כי כשיסיר את ענייני העולם מעיניו, כבר לא יחמוד אותם.

צריך להיזהר לא לקפוץ גבוה על ההתחלה, אלא לפרוש לאט עד שיתרגל וזה יהפוך לו לטבע.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הטהרה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, שלא יניח האדם מקום ליצר הרע במעשיו, אלא שיהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד התאווה. אפילו במעשים הגופניים, שאפילו אחרי שהתנהגו בפרישות, ז"א שלא ייקחו מהעולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרכו לטהר את מחשבותיהם שגם באותו המעט שהם לוקחים לא יכוונו אל התאווה בכלל, אלא תהיה כוונתם אל הטוב בלבד. כמו שצריך להתרחק מהתאווה למעשים הגופניים, כך גם צריך לבדוק שהמעשים הטובים יהיו ממנו ולא מהיצר הרע. לפעמים אדם הולך ועושה מצווה לשמה, ולא מתכוון שישבחו אותו, אבל הוא שמח על השבח ומדקדק יותר. אמנם למרות שאיסור כזה בטל במיעוטו עדיין המעשה שתערובת כזאת בתוכו הוא לא טהור לגמרי.

הדרך להשיג את מידת הטהרה קלה יותר למי שכבר השיג את המידות הקודמות. כי כשהאדם יראה את פחיתות תענוגי העולם ימאס בהם וודאי שיקל לו להבדל מהם. טהרת המחשבה מחולקת לשני חלקים: במעשים הגופנים ובמעשי העבודה. כך אופן קניית המידה יתחלק לשניים: לטהר את המחשבה במעשים הגופניים ובמעשי העבודה ע"י התבוננות בתרמית הכבוד. 

דרך נוספת: שהאדם לא יקיים מצוות פתאום כשאין דעתו מיושבת עליו, אלא יכין את עצמו ויתבונן מה ולפני מי הוא הולך לעשות.

מפסידי מידה זאת לא ישכילו להתרחק מפחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד ומיעוט ההכנה לעבודה.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת החסידות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

יש אנשים רבים שהתחסדו בלי לדעת את דרך ה' באופן ברור, וכל ההתחסדות שלהם כלל אינה נכונה. החסידות אינה תלויה רק בבקשות, וידויים, בכיות וסיגופים. החסיד האמיתי צריך להבין מה ה' רוצה שהוא יעשה, גם אם הוא לא צווה במפורש, ולעשות את זה. מי שאוהב באמת את הקב"ה לא יאמר "די לי במה שנצטוויתי", אלא יחפש איך לשמח יותר את אביו שבשמיים.

החסידות דומה לפרישות, רק שהפרוש מתרחק גם ממה שלא צווה והחסיד מתקרב גם למה שלא צווה.

ישנם 3 חלקים ראשיים בחסידות: במעשה, באופן העשייה ובכוונה.

החלק הראשון - במעשה, מתחלק ל2 חלקים: מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחברו (בגוף, בממון ובנפש (ז"א לשמחו ולכבדו)).

החלק השני - באופן העשייה, מתחלק ל2 חלקים: היראה והאהבה. היראה ז"א שירגיש האדם כאילו הוא עומד ממש מול הקב"ה, יתבונן ברוממות הקב"ה ובשפלות האדם ויכבד מאוד את ה' ומצוותיו, והאהבה ז"א שמחה בעבודת ה', דבקות בה' וקנאה לכבוד ה'. חשוב מאוד שהאהבה לא תהיה רק בגלל הכרת טובה על חסד ה' כלפינו, אלא שזו תהיה אהבה טבעית ממש, כמו בן לאביו.

החלק השלישי - הכוונה, הוא שהאדם יתכוון לטהר את עצמו לפני בוראו ויעבוד את ה' רק למען כבודו (ולטובת בני דורו).

החסיד צריך להצטער תמיד על הגלות והחורבן ולהתאוות תמיד לגאולה השלמה בקרוב ממש.

אדם הרוצה לקנות את מידת החסידות צריך להזהר מאוד מהיצר הרע שמנסה להטעותו שהחטאים הם מצוות ולהפך. יש 3 דרכים להתגבר עליו: שירצה רק לעשות נחת רוח לקב"ה, יבדוק מאוד את מעשיו ויסמוך על ה' שיעזור לו להתקרב אליו. צריך להיזהר מאוד מתוספות חסידות מיותרות שרק יגרמו לחילול שם ה' בעיני ההמון.

כשהאדם ירבה להתבונן ברוממות הקב"ה ועל גודל אהבתו אותנו מיד יתעורר בו הרצון להתקרב אליו.

מפסידי החסידות יסבלו מהטרדות והדאגות ולא יתפנו להתבונן בגדולת ה', אבל אפשר להתגבר על זה ע"י הביטחון בה', וכיוון שהשתדל ברכת שמיים תשרה עליו ותעזור לו.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הענווה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

כלל הענווה הוא שהאדם לא יחשיב עצמו כלל, וזה הפך הגאווה. הענווה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי העניו לא יקנא בהבלי העולם ולא יבוא לידי כעס.

בהתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו ואח"כ ינהג בדרכי הענווים:

הענווה במחשבה הוא שיראה האדם שאין הכבוד ראוי לו וברור שאין לו למה להתנשא על אנשים, וזה מפני שאי אפשר שלא יהיו באדם חסרונות רבים אפילו אם הוא יהיה בעל מעלות רבות, החסרונות האלו יספיקו להחשיכם. החכמה מביאה את האדם לידי גאווה. אין חכם שלא יטעה ולא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, אם כן איך יתנשא. מי שהוא חכם יראה שאין מקום לגאווה כי גם מי שהוא חכם ויודע יותר מהאחרים, הוא עושה מה שבחוק טבעו לעשות, ואילו מי שאינו חכם אם היה לו שכל כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא ולכן אין לו למה להתנשא.

ענוות המעשה מתחלקת ל4 חלקים: שפלות (בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו), סבל העלבונות, שנאת הרבנות (שהיא משא גדול על שכם נושאו, כי כשנתעלה לרבנות כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו, כי עליו להשקיף על כולם ולהישיר מעשיהם) ובריחה מן הכבוד (שהוא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו ומשכחו כל חובתו).

שני דברים מרגילים את האדם לענווה: הרגילות וההתבוננות.

הרגילות זה שיהיה האדם מרגיל את עצמו להתנהג בשפלות וכך תכנס בו הענווה.

וההתבוננות זה עניין תמורות הזמן. אם הוא יכול כ"כ בקלות לשוב אל המצב הנבזה הקודם שהיה בו, איך יגבה לבו. וכשיתבונן האדם על חובתו להקב"ה וכמה הוא מתרשל בה ודאי שלא יתגאה.

מפסידי המידה הזאת ירבו וישבעו מטובות העוה"ז, יאמינו לחנפנות וכך יפלו בחטא הגאווה.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת יראת החטא.

בהצלחה!

@נפש חיה.

היראה מחולקת לשני סוגים, האחד קל מאד להשיגו והוא יראת העונש, והשני קשה מאוד להשיגו והוא יראת הרוממות.

יראת העונש ז"א שאדם ירא מלעבור על דבר ה' מפני העונשים, וודאי שכל אדם יירא לנפשו ויתרחק מכל מה שיביא עליו רע. ויראת הרוממות ז"א שאדם יתרחק מהחטאים מפני כבודו של ה'. היראה הזאת באה מתוך התבוננות ברוממותו של ה' ובפחיתות האדם. לכן יהיה האדם ירא תמיד על מעשיו, שלא יתערב בהם איזה שמץ של חטא.

יראת העונש זה בשעת המעשה, אבל יראת הרוממות זה תמיד, כי בכל רגע הוא ירא שלא ייכשל ויעשה דבר שיהיה נגד כבודו של ה'. גם בהווה שישים לב למעשיו, וגם בעבר שיחשוב תמיד על מה שכבר עשה אם הוא היה ראוי.

דרך קניית היראה היא שבכל מקום שהוא, האדם ידע שהוא עומד לפני השכינה, ואז מאליה תבוא בו היראה שלא ייכשל במעשיו. זה אינו מצטייר בשכל, אלא ע"י התמדת ההתבוננות.

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הקדושה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

דרך אגב סליחה על העיכוב, היו כל מיני מניעות.

ענין הקדושה כפול: תחילתו עבודה וסופו תגמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. ז"א תחילתו מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. לפי שאי אפשר לאדם שישים את עצמו במצב הזה, כי אחרי הכל הוא בסה"כ בשר ודם, על כן סוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריך אותו בדרך הזאת וישרה עליו את קדושתו, ואז יוכל להיות בדביקות עם הקב"ה בתמידות.

הטהור, מעשיו החומרים הם ההכרחיים בלבד, ונמצא שע"י זה הוא יוצא מסוג הרע שבחומריות ונשאר טהור, אך לכלל קדושה לא בא. הקדוש הדבק תמיד באלוקיו, נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים כשהוא פה בעולם הזה, והוא נחשב כמשכן, מקדש ומזבח.

עניין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק באלוקיו, עד שבשום מעשה לא ייפרד מהקב"ה בהיות דעתו קבועה תמיד בגדולתו של ה', עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים כשהוא עודנו בעולם הזה. אין האדם יכול לעשות את זה מצידו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, אחרי שכבר ימצאו בו כל המידות הטובות שהזכרנו עד כאן. ואחרי שישיג את מידת הקדושה, יעלה אל מעלה גבוהה יותר והיא רוח הקודש שתגיע השכלתו להיות למעלה מהחוק האנושי, ויוכל להגיע אל מעלה כ"כ גדולה שכבר יימסר בידו המפתח של תחיית המתים.

מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישות כדי שבהעדר המטרידים יוכל להתגבר יותר ולהידבק בבורא. 

הפסדי המידה הם חסרון הידיעות האמתיות, ותישאר הנפש לכודה בחומריות.

תם ונשלם השבח לבורא עולם.

@נפש חיה.

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...