הוא התיישב. הוא ידע שהם שם, אבל הוא לא ראה אותם. התבודדות, כך אמר המדריך. הם הגיעו ביחד והתפצלו. הרוח הקלה ליטפה, אותו, מנופפת את פאותיו לאחור. הוא נשען על היד. הכול שקט.
לאט לאט, בלי להתייחס לזמן, הוא עבר על הסביבה. החל בעץ הרחוק המטושטש, דרך הצמחייה הגבוהה והעץ הצעיר הקרוב עד לגבעולים הגבוהים, המתנודדים ברוח.
הוא ישב על האדמה. לא, לא על האדמה החשופה. על קצת קוצים. הוא הטה את הראש למעלה. "תתן אחרית לעמך", הוא התחיל לשיר. העץ הצעיר רטט קצת. בין ענפיו הדקים נראו כוכבים. "תצהיר מחשכי איווי", הוא המשיך, לאט. קצת משמאל לץ נראה אור קטן,צר, ארוך. כמו נר, אבל לא. פנס. "תעטה בה מלוכה לבדך, תסיר חרפה מעיר", הוא המשיך. "אווויי!!", נפלטה אנחה מפיו. 'עד מתי, ה'?'. הוא העביר את מבטו עוד שמאלה, מרפרף על העצים וממשיך הלאה. הקוצים הגבוהים עם הגבעול הדק, החשוכים, התנודדו ברוח. "תכרות לה ברית חדשה" הוא המשיך, מגביה את קולו. הוא עצם את עיניו והפנה את ראשו מעלה. "תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה"... הוא המשיך. כל גופו רעד. רעד קל, של קדושה.


