היום,בברית,כשהצלחתי סופסוף להגיע ולשבת נורמאלי על הכיסא,התבוננתי במוסי.
האחות הקטנה והיפה הזו...איך שהיא מציעה את עזרתה בהכל,איך שהיא תומכת.
"את רוצה עוד מים?".."לאלא אל תקומי,אני אביא לך...את עם גבס וחבל שתטרחי","הרב גרוסמן פה,בואי אעזור לך ללכת לבקש ברכה".
איזו ילדת מלאך.
יש לה עיניים כאלה כחולות ירוקות יפות,מלאות תמימות ורצון לעזור.
כשמוסי חזרה לשחק,אמרתי לאמא שהיא מעט מזכירה לי אותי,איך שהייתי קטנה.לא בקטע גאוותני אלא באמת.
שאלתי את אמא מי מבין שתיינו היתה היותר "שפוטה"-הזאת שעוזרת הכי מלא,גם כשזה גובל בשפיטות.
היא אמרה לי שהיא לא יודעת.
מוסי עוזרת כל כך,היא תתן את כל כולה וככה גם אני הייתי,כשהייתי בגילה.
זה לא בהכרח טוב.עזרה צריכה להיות בגבול הטעם הטוב.עזרה צריכה להיות לא על חשבונך.
אחכ,אין לי מושג למה,זה הזכיר לי את הימי שישי,כשכולנו היינו יושבים לארוחת צהרים,באמצע ההכנות לשבת.
היינו יושבים ואני הייתי מביאה הכל.
אבא היה יורד עלי,צוחק על חשבוני(אולי בכוונה?) ואני,ילדה בגן,הייתי הולכת לחדר,בוכה,וכשהסתיימו הדמעות,הייתי חוזרת עם חיוך
ענק ,שיניים חשופות ועיניים שמנסות להסתיר את אודם הדמעות.
זה קרה כמעט כל שישי.
כל המשפחה.ארוחה.אבא יורד.אני הולכת לחדר לבכות.חוזרת עם חיוך.
כולם ידעו שאני לא הולכת לחדר כדי לבדוק שהבובות חרסינה עומדות דום במקום.
כולם ידעו שאני לא הולכת לחדר כדי לבדוק שהשמיכה מקופלת,כדי שאבא יהיה שמח.
כולם ידעו שאני לא הולכת לחדר כי הציור שתליתי על הקיר-נפל וצריך להרים אותו.
כולם ידעו שאני,ילדה קטנה,הולכת לבכות,לפרוק את הירידות של אבא שלה.לפרוק לקירות בחדר שהכילו.
אף אחד לא קם.כולם המשיכו לחייך כאילו אבא לא הבין מימה הקטנה שלו נעלבת.
אבא,אתה היית רע.
אני לא אהבתי אותך.
שנאתי שיש לי עיניים בצבע ירוק,כמו שלך.
אתה גרמת לי לרצות לאכול את החלה שהכנתי בגן-לבד.לא רציתי שתקדש עליה.לא הגיע לך לאכול מימה שהכנתי.
לא רציתי להגיש לך את התקיית ציורים שהכנתי בגן,לא הגיע לך להציג את היצירות שלי ולהתלהב שהן כאלה יפות כי-"יצאתי על אבא".
כל זה למה?
כי לא הקשבת לי.אתה ירדת,צחקת על חשבוני.
צחקת על חשבוני ליד כולם ולא חשבת שאילו חיצים שמכוונים ישר ללב שלי ורק פוצעים ופוצעים.
וזה המשיך,גם בכיתה א' וב' ואולי גם ג'.
עד שהבנתי שאסור לבכות.
חייבתי את עצמי להשאיר בלב.לקבל את הירידות שלך כאילו אני אמורה לצחוק ומהם ופשוט מאוד-אני הבעייתית שנעלבת.
וזה דרס לי כל כך את הלב.
לא ידעתי שהשק הזה עדיין נצור בתוכי.
לא זכרתי את זה בכלל.
בזכות (בגלל)מוסי,היום,אכשהו זה השתחרר.
וזה כואב.
כואב להיזכר בזה שילדה קטנה,עובדת על עצמה ש-"לאלבכותלאלבכותלאלבכות"."זה אסור".
לנצור בבטן הכל ולא לבכות.
זה ילדותי לבכות.
זה מגוחך לבות.
זה מצחיק לבכות.
הלוואי שאצליח לבכות באמת את אותן דמעות שעצרתי בלב באותו זמן.
)