מתוך הספר "שלם יותר מלב שבור" של אבי רט והודיה בונן
"הבחור הלבוש בפונצ'ו הירוק, שחבריו קראו לו רבי צבי, קימט את מצחו והתעמק בספר אחר משלו.
"הקשיבו לזה", אמר, "תשוקות גשמיות הן כקרני שמש בחדר חשוך. נדמה לך שיש בהן ממש, עד שאתה מנסה לתפוס אחת מהן."
נריה גירד את עורפו. "אבל זה לא נכון," מלמל.
שלושתם תלו בו מבט.
הוא ניסה לארגן את מחשבותיו. "זאת אומרת," אמר, "אני לא יודע - אה – זה נשמע כאילו אנחנו אמורים להיות מלאכים או משהו כזה."
"הרי באדם יש גם מן הבהמה, וגם מן המלאך," אמר שלמה-נתן, "אנחנו מנסים לעדן את היסוד הבהמי בנפש האדם ולקרב אותו את המלאכיות שבו"
נריה משך בכתפו. "זה נכון," אמר, "אבל אני מרגיש שהדת מצפה ממנו רק להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות, ומתעלמת מזה שיש לבני אדם גוף, ותשוקות ורצונות אחרים... אני מרגיש שמתייחסים לכל שאר המחשבות והמעשים בביטול, כאילו הם בכלל לא קיימים."
יהודה שקע בהרהורים. "כלומר, נראה לך שהיהדות עוסקת רק בתחומים מצומצמים? רק במה שקשור לסידור ולבית כנסת?"
"פחות או יותר" הודה נריה.
המכונית ביצעה סיבוב חד, וערימת חוברות "תיקון הכללי" איימו ליפול על ראשם. הפונפון של שלמה-נתן נע מצד לצד. נריה הביט סביבו וניסה לכבוש את חיוכו.
"למדנו בכיתה ספר מוסר לא מזמן," הוא המשיך לספר, "ולמרות שזה היה מאוד מעניין, לא הייתה שום מילה על אהבה, על שנאה, על פרנסה, על בעיות שאנשים רגילים נתקלים בהם בחיים היומיומיים שלהם."
רבי צבי האזין לו בריכוז.
"הרי אין לי רק נשמה, יש לי גם גוף. אנחנו נמצאים בעולם גשמי וחומרי, אני לא חושב שאפשר להתעלם מזה."
גם יהודיה הקשיב לו בתשומת לב, תוך שהוא מזמם ניגון שקט.
"אצלנו בבית ספר כמעט ולא דנים בזה," הוא אמר, "כאילו יש נושאים שאנשים דתיים לא ידברו עליהם בקול, לפחות לא בגלוי."
רבי צבי תחב את ידיו לכיס הפונצ'ו שלו. "מה שתיארת היא העמדת פנים," הוא אמר, "יהודי לא יכול להיות דתי בכל ליבו רק באותו החלק המכוון ללימוד ולתפילה. אדם כזה הוא לא שלם."
נריה התעקש. "לפעמים יש הרגשה שהנאה גופנית היא חטא," הוא אמר.
שלמה-נתן הניד בראשו. אבל זאת לא הגישה של היהדות," אמר בפשטות, "זאת התפיסה הנוצרית. לכן כמרים קתולים אינם מתחתנים, זוגיות נחשבת לכניעה לצורכי הגוף הבהמיים."
היודה התעטף בשכמייה גדלוה בצבע בז' בהיר ושפשף את כפות ידיו זו בזו. "גם אני חושב שזאת לא הגישה" אמר, "חשבו רגע על התנ"ך, הוא הרי מלא באנשים חיים, בדמויות שרחוקות מלהיות מושלמות. אנחנו קוראים על החטאים שלהם, על השאלות שלהם, על המריבות, הספיקות, התמיהות והפקפוקים..."
"נכון" הסכים צבי, "מה עם ספר קהלת? וספר איוב? היהדות מתמודדת עם הכל. הדמויות התנ"כיות הן שלמות, אנושיות, ולכן אנחנו מעריכים אותן כל כך."
"אולי אתם צודקים," אמר נריה בכנות, " אבל אני מרגיש שהדת קצת מצמצמת אותי, מונעת ממני את הנאות החיים, מכבידה עלי... אני לא יודע, היא אפילו קצת מדכאת."
"בדיוק בגלל זה הצטרפתי לחסידות. חיפשתי שמחה,חיפשתי אופטימיות, התרגשות, אמונה," אמר שלמה-נתן והניע את ידיו באוויר, "הרי את הרוחניות לא משיגים בצומות ותעניות במנזרים מבודדים בקצה העולם. הרוחניות שלנו מגיעה כתוצאה מהתמודדות עם חיי השגרה."
רבי צבי הניע את רגליו. נריה תהה אם קשה לו לשבת במקום אחד לאורך זמן. " העם היהודי ארינו מצווה להתנזר או להתנתק מהחיים," אמר, "להיפך, אנחנו אומרים לרומם אותם לדרגה גבוהה יותר".
המכונית נעצרה לפתע בחריקה. הנהג, גבר צעיר בעל שיער ג'ינג'י פרוע ועניים גדולות, סובב את ראשו לאחור.
"באו החוצה, יש פקק!" קרא בקול עליז, "נצא נשמח את עם ישראל."
...
"יהודה," אמר נריה לאחר כמה רגעים, "תודה על הסיבוב, זה באמת שיפר את מצב הרוח שלי. החברים שלך – מה המילה המדויקת? – מאוד משעשעים."
יהודה סלסל את פאותיו בידו. " אני שמח לשמוע," אמר בכובד ראש, "תשמע, יש לי כמה דברים חשובים להגיד לך."
"אני מקשיב."
יהודה התבונן בו. "הקדוש-ברוך-הוא מבקש ממך להיות מי שאתה. הוא לא כועס עליך ולא מצפה ממך להיות מלאך. הוא אוהב אותך ותמיד נמצא איתך."
נריה הסתכל על האנשים המקיפים אותם.
הולכת רגל אחת הצביעה עליהם בחיוך ולחשה משהו על אוזנה של חברתה. היו כאלה שצפו בהם בתימהון, היו שצחקו בינם לבין עצמם והיו שיצאו ממכוניותיהם והצטרפו למעגל. אדם מבוגר במכונית כסופה הניע את ראשו מצד לצד, על פי הקצב.
"נריה, לא משנה מה קרה," הוסיף יהודה, "לא חשוב כמה הרחקת, תמיד אפשר לחזור. אין ייאוש בעולם כלל, תחשוב על זה."
השעה הייתה שעת בין ערביים, וקרני שמש אחרונות האירו את הרחוב. נריה המשיך להביט המחזה המוזר, המהפנט, והניד בראשו.
"אוקי," הבטיח ליהודה בקול שקט, " אני אחשוב על זה."
יומטוב!!
