לא בהריון ולא מניקה, אבל ממש צריכה עזרה. מקווה שזה בסדר
יש לי קושי מאוד גדול- בזמן מריבה קשה לי מאוד לשלוט בכעס שלי וזה מגיע למקומות ממש לא טובים.
אני אסביר, ככה מריבה שלי ושל בעלי נראית.
רבים. אני נפגעת. הוא נפגע.
עכשיו, כל אחד מאיתנו מתמודד בצורה שונה- הוא רוצה קצת זמן לעצמו ואני רוצה לדבר ולפתור את זה כאן ועכשיו.
פונה אליו (זה יכול להיות גם ממש כמה דקות אחרי שנפגענו), "אני לא הייתי בסדר, סליחה. אבל גם אני נפגעתי מכך וכך". הוא: "טוב".
עכשיו אני מתחילה להשתגע, מה טוב? למה אתה לא יכול לבקש סליחה? מה פגע בך? וממשיכה לירות שאלות בניסיון לדובב אותו. יכול להיות שנשאלו לגיטימיות, אבל הן ממש לא נשאלות בזמן הנכון
אז אחרי שאני יורה את כל השאלות, הוא משתבלל עוד יותר בתוך עצמו (בצדק לגמרי). לא מוכן לדבר בכלל. ואני עוד יותר מתעצבנת, מנסה לדובב אותו, הולכת אחריו ומבקשת שיקשיב (למה אתה לא יכול להקשיב ולהבין אותי?)
ואז נגיד הוא יוצא מהבית, אני יוצאת אחריו וקוראת לו לחזור. לא חוזר. מתקשרת אליו. לא עונה. מתקשרת שוב. לא עונה. קיצור, יכול להיות מצב שאני אתקשר אליו 14 (!) פעמים עד שהוא יענה. וזה לא שיוצא משהו טוב מהשיחה הזו. אני בוכה לו בטלפון שיחזור, שיעזור לי להירגע והוא כמובן לא מוכן (בצדק מוחלט מוחלט).
קיצור, נראה לי הבנתן את הרעיון. מ-ז-ע-ז-ע!!
ואוף! אני יודעת שאני מהתחלה ועד הסוף פשוט מתנהגת בצורה לא הגיונית בעליל, על סף האלימות ואני פשוט לא מצליחה לעצור. מרגע שאני נכנסת לזה, אני נכנסת ללופ כזה שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. אני בוכה כמו ילדה קטנה, מתחננת לעזרה. כדי להצליח לצאת מזה אני מרגישה ממש צורך פיזי בהתכנסות, חיבוק חזק, לחבק את הכרית, לתפוס את עצמי חזק. וזה נראה לי ממש לא נורמלי.
יש לציין שבהתחלה זה היה קורה יותר עם הזמן זה ירד קצת כי הצלחתי לעבוד על עצמי אבל לא לגמרי. פניתי לאימון אישי שעזר לי מאוד. אבל עדיין יש פעמים שזה קורה (נגיד פעם בכמה חודשים) ואני פשוט לא יכולה לסבול יותר את זה שאני מתנהגת ככה. אני כל כך פוגעת בבעלי וזה פשוט לא מגיע לו. הוא הבעל הכי מדהים שיש! באמת!
אני מרגישה שזה ה-ניסיון שהקב"ה נתן לי כרגע וממש קשה לי לעמוד בו. אני בכללי אדם שמוכן לעבוד קשה בשביל לתקן את עצמו, אבל הגעתי למצב שאני לא יודעת איך.
יש למישהי המלצות? מכירה מצב דומה? אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות, לא חושבת שיש כאן צד לבעלי בעניין, הוא תמיד סולח אחר כך (שזה ממש לא מובן מאליו). אבל די!
אז תודה למי שקראה עד לכאן. למישהי יש עצות כלשהן? מכירות מצב דומה? איך להתמודד עם כעס? אתן חושבות שאני צריכה לפנות לטיפול כלשהו?
ובבקשה, אני כועסת על עצמי מספיק. אני לא צריכה ניעור, אני צריכה עצות טובות ותמיכה. אז תהיו עדינות בתגובות ואל תכעסו עלי, בסדר?
