ב"ה

תרגום התורה מצד הקב"ה או תלמי

תמצית שיחה לפר' דברים (לקו"ש חכ"ג וי"א)

ראה גם שיחה לר"ח שבט לקו"ש חל"ו.

בתחילת פרשתנו התורה מספרת על תרגום התורה ע"י משה, וכך נאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", ומפרשים חז"ל ש"באר" היינו פירש את התורה בשבעים לשון. והנה איתא במסכת סופרים שאותו יום שתירגמו את התורה ליוונית בשביל תלמי המלך, הי' קשה כיום שנעשה בו העגל, לפי שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

שואל הרבי:

איך ניתן לומר שאותו יום הי' קשה (כיום שנעשה בו העגל), הרי כבר לפני כן משה תרגם את התורה לכל השפות כולל גם יוונית? ועוד: כיצד ניתן לומר "שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה", הרי גם לשפה זו משה תרגם*? ובכלל תמוה: איך ניתן להשוות זאת ליום שנעשה בו העגל – כיון שהתורה לא תורגמה כל צורכה?

מבאר הרבי:

אם נדייק נראה שתרגום התורה לתלמי מושווה ל"יום שנעשה בו העגל" (ולא ל"חטא העגל" וכדו'), והטעם: כי ביום עשיית העגל אהרן אמר "חג לה' מחר", היינו שמחר יהי' עבודת העגל. כלומר: חטא העגל הי' למחרת עשייתו**. ויוצא, שתרגום התורה לתלמי הוא "כיום שנעשה בו העגל" שבו הי' עצם ההכנה*** (ונתינת מקום) לחטא העגל למחרת.

דהנה ידוע הסבר מפרשי התורה (בפ' כי תשא) שבנ"י לא בקשו תחליף לה' אלא למשה (ש"בשש לרדת מן ההר"), כנאמר "כי זה משה האיש... לא ידענו מה הי' לו", היינו שרצו לעשות 'תחליף' למשה שיקשר אותם לה'****.

אך כיצד עלה בדעתם למנות 'עגל' תחליף ל"איש האלוקים"? וי"ל שטעותם נבעה מכך שהקב"ה ציוום לעשות כרובי זהב ע"ג הארון (שמשם יֵצא הקול האלוקי) שהוא ג"כ כעין ממוצע, ולכן חשבו שגם ביכולתם למנות 'ממוצע' כדוגמת עגל הזהב*****.

ואכן, מעשה זה כשלעצמו הי' עם כוונה טובה, אך טעו בכך, כי ברגע שהם קבעו לעצמם תחליף למשה (שיהי' "ממוצע"), יכול להסתעף מזה חטא של ע"ז. לעומת זאת כשה' קובע ממוצע הרי אנו מרגישים בזה רק את דבר ה' ואין בכך שום חשש.

ועד"ז יש לומר בקושי תרגום התורה לתלמי: שאכן בדבר כשלעצמו אין שום חיסרון ולכן משה רבנו תרגם את התורה גם ליוונית. והחיסרון היה בכך שע"י תרגום מדויק כזה הי' נתינת מקום וחשש להבנות מוטעות ופירוש התורה שלא כדבעי (שלכן הזקנים נזקקו לשנות מספר עניינים בתורה). ומובנת א"כ ההשוואה ליום עשיית העגל (שגם בו הי' (רק) נתינת מקום לע"ז).

אמנם למעשה, לא יצא לפועל שום עניין שלילי ע"י תרגום התורה לתלמי (בשונה מיום עשיית העגל שעשו למחרת ע"ז), ואדרבה, מותר לכתוב ס"ת רק ביוונית (חוץ מלה"ק כמובן).

ב"ה

לימוד תורה בכל השפות נחשב ל"דברי תורה"

תמצית משיחה לפר' דברים (לקו"ש חל"ו – ר"ח שבט)

מסופר בפרשה על כך ש"בעשתי עשר חודש באחד לחודש" (ר"ח שבט) תרגם ובאר משה את התורה לשבעים שפות בנוכחות בנ"י, וכך נאמר: "בעבר הירדן... הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". ונשאלת השאלה: הרי כולם דיברו לשון הקודש (כמאמר חז"ל "שלא שינו את לשונם"), ואיזו תועלת יש בתרגום התורה לשבעים שפות לפני כל עם ישראל?

הלבוש כ' לתרץ: שחשש אולי בתוך עם כזה גדול יש כאלה שדברו בשפות אחרות* ולא הבינוהו. אך תירוץ זה דחוק, כי: א. מדוע משה המתין לסוף הארבעים שנה ולא פירשה להם מיד לאחר מ"ת? ב. וכי משום חשש זה הוצרך משה להטריח את כל עם ישראל לשמוע תרגום התורה בכל שבעים לשון?

לאידך, יש שהסבירו שזהו בבחי' "להקדים רפואה למכה": היות שמשה ראה שעתידים בנ"י לגלות לבין שבעים האומות (לפיכך באר להם משה בכל הלשונות שלהיכן שיגיעו יוכלו ללמוד בשפה המקומית). אך גם תירוץ זה דחוק, כי עניין זה לא נגע למעשה בפועל בזמן משה, ומה א"כ הי' נחוץ שדווקא משה יפרש לכל ישראל את התורה בעוד שרוב רובם כלל לא הבינו**, הרי חכמי ישראל שבדורות לאחר מכן יכלו לעשות זאת לא פחות טוב מאשר משה?

מבאר הרבי:

ידועים דברי הרמב"ן "שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו... הוא הלשון שהקב"ה... מדבר בו". ולפי זה היה צריך להיות לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דווקא (שהקב"ה מדבר בו). וא"כ יש מקום לומר שרק המדבר אותיות התורה בלשון הקודש מקיים את המצווה של לימוד תורה*** (כי זוהי הלשון שה' מדבר בו).

וזוהי היתה פעולת משה רבנו בבארו את התורה לשאר לשונות, שעי"ז פעל שגם דברי תורה הנלמדים בשאר לשונות יהיו בגדר "דברי תורה" (שבקריאתם יקיימו מצווה, וכן שאסור לדברם קודם ברכות התורה ועוד), למרות שאין זה הלשון שה' מדבר בו, ולכן כשאדם מוציא מפיו ענייני תורה בלשונות אחרים הרי הוא עוסק ב"דברי תורה" (במלוא מובן המילה).

וזהו הטעם שזה נעשה דווקא ע"י משה רבנו, כי כל ענייני התורה נמסרו לבנ"י ע"י משה (כמו משה קיבל תורה מסיני וכו'), ועד"ז כאן, "חלות" שם תורה על דברי תורה הנאמרים בשאר לשונות יכולה לבוא רק ע"י משה.

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.