שוב חוזרת לחפש אלכהול בארונות חשוכים ולא למצוא.
פעם הייתי מסתפקת בבירה. היום אני פותחת אלכוהול רפואי. לא שותה אורגינל אל תדאגו. חצי בקבוק מים קפואים, מיץ תפוזים, ואלכוהול רפואי, עסיסי כזה. וקרח. תענוג.
שורפות לי העיניים לעזאזל. איך הכל חוזר להיות שוב. שוב.
שוב.
חוזרת להתמכר לכל מה שאפשר להתמכר אליו. בחיי. באלי להתאהב. אני שיכורה אל תתיחסו. זה בכלל לא שווה קריאה, דפדפו. אוף איתי. אני אוהבת אותכם. גייס. תזכרו אותי אחרי ששאני לא אהיה פה, דא?!
באלי להיות ששחקנית, לעזאזל. מקריבה יותר מדי על המזבח הקטן שנקרא הלב שלי. לא מי יודע מה טהור. אבל עדיין מזבח.
אני שונאת את הכתיבה הזאת ואני חייבת לכתוב. באמת שזה בסדר שלא תקראו אותי. זה עוד התמכרות מטומטמת שלי
, לכתוב כל נשימה מהחיים שלי. אני לא רואה בעיניים ויש לי צרבת נוראית. מינימום חודש שביעי. מה חודש שביעי, יא זונה. לכי תנוחי. מה מעסיק אותך. מה מעסיק אותך. מה מעסיק אותך. מה מעסיק אותך.
לכי קיבינימט.
תעצרו אותי. תכלאו אותי במיטה עד שיעבור לי. תנו לי להקיא את הכל. אני בכלל שותה כדי שאני אוכל לבכות. כבר אי אפשר בלי. חייבת להוציא את הים שהצטבר בתוכי. תודה דמעות.
דמעות זה המצאה גאונית.
שורף לי בגרון.
תוציאי, מותק, תוציאי.
רק לגל מותר להתנפץ ולך לא קוראים גל. קוראים לך אנה, אז יאללה צאי מהסרט. היה נחמד. שלוש ארבע לעבודה.
הכל עולה לי. נסתפק בזה.