הרגע הזה
שאתה מסתכל על כל העבר שלך. ומבין שוואלה אתה גיבור גדול שאתה עדיין פה. וחי. ונושם.

ולאט לאט בתת מודע חודר לך במודע. ואתה מבין. שלכל דבר יש סיבה. אמיתית.

ואני רוצה מישו ער עכשיו שאוכל לספר לו את התגלית המרעישה הזו של עצמי.




רק שפתאום כולם ישנים ב12 בלילה

אני צריכה לקרוא את זה לפעמים.


אני רוצה לצעוק בקול גדול
אבל שאיש לא ישמע
אני רוצה לבנות בקלילות
את ההרס שהצורר עשה
רוצה לזעוק למרומים
להפריח שממות
להרעיד יבולים.
ואדם לא ידע.

רוצה לצבוע בצבעי החיים
את הלב שהתכהה בצבעי אבלים
רוצה לרוץ בשדות
להנות מהמדשאות
להתנדנד בנדנדות
ולהסיר את המחשבות הסוררות
אבל שאיש לא ירגיש.

רוצה להסיר מהמחברות
את ציורי האכזריות
רוצה לסלוח לרשעים
למרות כאבי הפצעים.
רוצה לצאת ליערות
לנגן לעצמי בזיופים קולות
לברוח הרחק מהדמויות
לשפשף עם סקוצ' עדין את הלבבות.

אני רוצה גם לצעוק על הרופאים
שבהינף יד, ויתרו על חיי המטופלים
רוצה לצעוק גם תודה שהחיו אותו.
שבזכותם הוא חייך שוב.

רוצה להצית את בתי המחבלים
רוצחים בזוים
שמתהלכים עם חיוכי רשעים.

רוצה לקבור את הצרות עמוק
להדיף המחשבות
להוריד המכשירים
להתנתק מהחיים הארורים

אבל יותר מכל


רוצה לחייך למרומים.
ולהודות גם על הרגעים היפים.

וגם את זה.

את לקחת מכחול בידייך
וצבעת את הקיר
צבעת בהמון צבעים
חמים וקרים.
ורודים כחולים צהובים ולבנים.
צבעת וצבעת
במשך שעות לא הרפית
את צבעת כמו שהיית רוצה שיעשו על הלב שלך.


שימלאו אותו בחום של אהבה
בצבעים כהים-
כמו הסגול החזק ההוא.
או הכחול של השמיים בלילה.
כמו הירוק הכהה שהעלה צבוע בו.
או האדום שעל השפתיים שלך כשהן בורקות.

את רוצה גם צבעים קרים.
שימלאו אותו בקור מרענן
שיצבעו את ליבך בלבן יפה ורך. עם נגיעות ורודות או פסים צהובים.
שתמיד הוא יראה כמו התכלת היפיפה של השמיים
שהשמש בו זורחת והקרניים בורקות בו וממלאות אותו באור.
שירגיש תמיד את הורוד והיופי שביום. שבחיים.
שירגיש שהוא פורח כמו הפרחים הללו היפים שבגינה.

את רוצה את ליבך. או שבכלל
את רוצה להיות שמש
את רוצה להיות מעל כולם. מאירה.
להאיר את אור השמיים ואת הענפים והבתים שבאדמה
את רוצה שילדים ישחקו תחתייך.
וינסו לחקות אותך ואת אורך.
את רוצה לנוע בלי הפסקה.
ולהשאר תמיד ענקית וטובה
את רוצה להיות עם קרניים ארוכות שמאירות באור חזק
כל מה שמתנגש בהם.
את רוצה שישאפו להגיע אלייך.
אבל שישמרו מרחק.

את בעצם לא רוצה להיות שמש.
לא רוצה לתת כוויות לאנשים -בגלל המהות של עצמך.
לשרוף ולאדות כל דבר שאלייך מתקרב.
להשאר רחוקה ומנוקרת מכולם.
כזאתי שבחיים לא יכולה לרדת אל העם.

את ממשיכה לצבוע את הקיר.
ולא שמה לב שהוא כבר צבוע היטב
מכל הכיוונים ומכל זוייותיו.
כמעט כמו הלב שלך.
שצבוע.

ולאט לאט את מבחינה
שהלב שלך צבוע אבל עם חללים שעדיין ריקים.
שיכולים להתמלאות בעוד אינספור דברים.
אם רק תתני להם לחדור.

ואת ממשיכה לחשוב ומגיעה לתובנה.
שהדבר היחיד שאת רוצה להיות.


זו את בעצמך

והיא מהממת ממש.





והיה כיף לקבל פידבקים ממנה על מה שהעלה לסטטוס.

אני חייבת כבר ללמוד את זה. וללכת לפגוש אותה. יש לי ככ הרבה מה להגיד לה שזה נהיה מצד אחד שולי מצד שני הכי עיקר

ולעזעזל איתה. היא כבר היתה מחוברת. וכבר כמעט יודעת ואמיתי להגיד לה. ואז היא זרקה את האמרה הזו. והלב שוב נסגר. וזה קשה יותר שזה כבר עמד בקצה)

זה מגניב לגמרי




[למה בעצם קראתם עד לכאן.]

אני מטומטמת. שוין.




ודי כבר לקרוא משהו לא ציבורי אז מה שזה בפומבי. חטטנים. ;)

תמיד.

אבל כשמבקשים יפה לא להגיב אפשר לקבל את זה)

ולא כתבתי את זה כדי לקבל תגובות אם שמת לב.



כתבתי בשביל עצמי אי לכך התגובות מיותרות לחלוטין.

אפשר לבקש שימחקו תתגובות..

 

 

 

 

@מנהלים

ממש יופי. נהדר.



ולא נראלי שהתפקיד של המנהלים זה לעקוב אחרי שטויות כאלה

ויצאתי מסריחה. אני יודעת.





סליחה.

כל כך ךא

תודה, זה היה בעניין מסוים שדי דפקתי את עצמי

מהמם ככ!

 

 

 

 

(חיבוק ענק)

למה את מגיבה פה⁦⁩

למה את מגיבה לי בשרשור הזה*



לא באמת מעניין אותי למה את ערה. מחילה.

מדהים!

אתה לא יודע
מה יוליד יום
מה יוליד רגע
מה יוליד שעה
אתה לא יודע
מה יוליד?

ופאף. היא בהחלט משתדלת
ומנסה. ומתוקה כזו.


ומחכה.



ואני נשארת קרה ואטומה וסגורה ומעצבנת ומתעלמת.


וזה קשה לי עצמי.

אל תפחד תשאף לדעת
אל תדאג עוד תקיים
מי שבידו לגעת
יש שבליבו עוד לנחם
אל תפחד ימים יבואו
ועונות שנה תחלוף
אתה תראה שעוד נגיע אל הסוף

אל תפחד ממציאות נושכת
ואנשים קרים
כל אחד סוחב בבטן
ומעט שעליהם רואים
כמה כח יש ברגע
והנצח אין לו סוף
בכל דמעה שעוד תרד
יגיע צחוק

וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר

וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל

אלפי ילדים זה כוח.



גם מילים. יש להם כוח יותר מידי עצום. שאנחנו לא מעריכים אותו בכלל.
בכלל.

ובדיוק נתקלתי בזה שוב


נערה מבולבלת
דרך לעצמה סוללת
חוששת ומלאה דאגות
מפחדת מהעתיד לקרות.

נופלת ומועדת.
מתרוממת ומחליקה
מאבדת אמון
מחשבה ללא הרף מעיקה

רוגזת וסולחת
נפגעת וכאילו שוכחת
מביטה סביבה
ואינה מאמינה בעצמה

ילדה לתפארת
עוזרת ותורמת
מכילה ורגישה
מבינה את כולם.
חוץ מאת עצמה.

הסביבה אוהב אותה.
מאמין בה מכיל אותה.

והיא מסתובבת עם מעין מסיכה.
של קשיחות ואטימות
חוסר הבנה
בכל שנוגע אליה.
אבל לסביבתה נותנת
את המירב
מצמיחה יבולים
וחוששת לקצור
מפחדת להראות בתמונות.
כי לא מחשיבה את עצמה שווה.


אבל מדהימה היא.
נשמתה בוערת.
אורה זוהר ולאט לאט מתייאשת.


רק צריכה להפנים.
שאלוקים אותה אוהב.
ולכן ברא אותה.
הוא רוצה אותה בעולם הזה.
כמו שהיא.

שמחה ומאושרת מפנימה ומעודדת.

מדהימה היא.
נשמתה בוערת.
אורה זוהר
והיא מוארת. מאושרת.

אני שילמתי על העיקרון הזה מחיר יקר. מאוד.




אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה. לי אישית מרגיש שזה היה שווה את זה.

ואתה עושה לעצמך סדר בראש. במחשבות.
וזה עושה לך סדר. בלב. בהרגשה

והם תכלס בסדר גמור.

וזה הכי מתסכל




כשאין את מי להאשים ובעצם כולם צודקים מהזווית של עצמם)

והיה היום יום מעולה.

התחיל טוב ולמדנו קונטרס של ג תמוז והתפללנו שחרית ומנחה. ועשינו את השיחות הללו וכיוב

למה לעזעזל הסכמתי לזה.



פף. וזה נראה שאין זרימה בקהל.

ונלך לזה מחר ונקווה שנהנה ויהיה שווה את זה

חחח והכל בהשגחפ וזה נשמע מגניב לאללה

אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו עם זה.


אופ. נמאס לי

היא חמודה חמודה
מתוקה מתוקה




אבל מדברת בשמיים.

מכירים את זה שדווקא מישו שאתם צריכים לא זמין.



אבל כל העולם שכרגע "מיותר" כן?

וזה די הכאיב לי אבל נקודה למחשבה חדה.

אשכרה.