אבא זו מילה מתוקה.ואבאים זה גם.
נראלי שלכל אדם יש רגע שהוא מרגיש שאבא שלו מתוק,שאבא שלו הוא החזק על פני כל הגלקסיה,שאבא שלו הוא פשוט-
אבא שלו.חזק ויציב ואוהב בשבילו.
האמת,לא זכור לי הרגע האמיתי והכנה הזה שהודעתי לעצמי בפה מלא ש-אבא שלי הוא מתוק.שאבא שלי הוא מתוק בשבילי.
ויהיו שיבואו ויגידו ש-"איך את מדברת וזה אבא שלך וכיבוד הורים"..."זה אבא שלך,לא חבר שלך.","ילדה,תהיי זהירה במצווה הזו."
אותם אנשים שחושבים את זה,בקשה לי אליכם,אל תמשיכו לקרוא.או שפשוט אל תשפטו ואל תחשבו שאתם הייתם נוהגים אחרת.
ובאמת שניסיתי,באמת שניסיתי.ואני מנסה ואיך לא,כמובן שאמשיך לנסות.לנסות לככבד.הרי מצווה לכבד אביך.
אבל אז,זהו.חצי שנה לא היינו בקשר.
ניסיתי למרוח על הלב מן אטימות כזו,למרוח על הגעגוע אליו,לאבא,-שכבה דקה של קרירות,
כזו שתשלא גם אותי,שתגיד לי שאני סתם קטנה ומותר לפעמים להיות בנתק,ושזה לא כזה נורא,גם אם זה האדם שבזכותו אני בכלל נושמת חיים.
התגעגעתי אליו ממש אבל.עצרתי את עצמי.לא ראיתי טעם לקשר.לא היה טעם לקשר שמכבה.
לא היה טעם לקשר שגורם לשאלות ותהיות ו.
והקשר נותק איך שאבא נסע ללוות אותו לקבוצ'ה אצל הרבי,לשנה.
(נכתב על אז-)
"והרכבת הגיעה
והיה צריך לעבור לרציף.
אתה העברת כבר את הכרטיס.
הוא חיכה לך שם.
הרגשנו את סימני השאלה באוויר.
הוא תקע לי
מבט כזה קפוא
שגרם לדמעות
האחרונות,
שעוד נישארו משבת-
לרדת ולחמם,
לשרוף את הבפנוכו של הלב
ולצרוח עליו בשתיקה מעיקה.
שינאה."
.
זהו אבא,החלטתי אז.לא תראה מימני יותר כלום במשך התקופה הקרובה.
שנאתי שנאתי שנאתי.
רציתי לצרוח אבל אני דוגלת יותר בשתיקה.
אתה שיחקת בי כל כך,ניצלת והכאבת לי בנפש.
אתה שיחקת בנו כל כך,ניצלת והכאבת לנו בנפש.
בגללך לא נפרדתי כראוי מהאח הבכור שלי.הוא שאני הכי אוהבת בעולם.
הוא טס לשנה וחצי ואתה,בתחבולות יפות,
גרמת לזה שהפרידה תהיה בדיוק חיבוק אחד ושתיי דמעות.אחת של געגוע עצום שהתחיל אליו ואחת של שינאה אלייך.
אולי הדבר היחיד הטוב שיצא מאז אותה שבת אחרונה שלו בארץ ומיום שני והרכבת,
זה שהתאחדנו יותר כל האחים ונעשינו אוהבים עוד יותר אחד לשני בלב ונפש.
וכשמענדי וכולם ניסו להגיד לי שאבא חיפש אותי בפלאפון ולמה אני לא עונה לו...למה אני לא עונה.
למה.אני.לא.עונה.
בואו נחשוב יחד.
ואז החלטתי שדי,מספיק עם התופסת הסתומה הזו ויאללה,נחזור,נחזיר את הקשר,נשכח מהכאב.
ועשיתי צעד והתקשרתי.
זה היה ביומולדת שלי.רציתי שינוי.רציתי להפסיק להיות נרדפת מהצל של עצמי ומהמספר שלך שתמיד כשהופיע בפון,קפאתי.
ואתה ענית,עם חיוך כזה שהיה אפשר למשש מעבר לפלאפון.
אתה שמחת שהתעשתתי על עצמי והבנתי שטעיתי ושסוף סוף הגעתי להבנה שזה לא טוב מה שעשיתי במשך חצי שנה
וקשר תמיד חייב להיות מבחינתך.(גם אם הוא חונק.אוי אבא.)
..
ואין לי שמץ של מושג למה הכל צף כרגע.אולי כי זה הלבד הזה והבית והעובדה שאני עם עצמי בלי לעשות מאומה כי דיי אי אפשר.
וזה מציק לי שזה צף.זה מכאיב וחותך בי שוב.זה גורם לי להיות אדם שמתכנס לשמוע את הכאב לב של עצמו.
באלי חופש,חופש אמיתי.
אני רוצה קעקוע של נשר עצום על הגב.
אני רוצה לשמוח מסיבות באמת ששוות את זה.
אני רוצה להיות שוב האדם הזה,שנכנס לכיתה מאוחר עלהבוקר,כי הוא הספיק לעבור ולצחוק ולדבר עם כל החברות במסדרון,אה,וגם
לתת כיף ולצחוק עם המורת משמעת שבאה בקטע להתעצבן ולהכניס לכיתה.
להיות האדם הזה שסתם רוקד לטאטע כי שמח לו,שמח לו באמת בנפש,שמח לו שטאטע כזה מתוק.
להיות האדם הזה,המצחיק,זה שיודע לספר בדיחות ולהריץ קולות וחיקויים מצחיקים ולחייך כזה,בגדול עם עיניים ושתיי גומות.
להיות האדם הזה שאומרים שלא לחינם הוא נולד מתולתל כי הרי תלתלים זה אופי.זה אופי חמוד ומצחיק וזורם ו..מתולתל.
פשוט להיות האדם הזה שהוא אני.
לחזור אכשהו לעצמי.
אבל פגוע לי עכשיו מידי ואין לדעת מתי האדם הזה,שאני רוצה לחזור להיות הוא,-יחזור.
אמן בעזרת השם...