ושילך על הצד הקל ביותר האפשרי במצב הזה.

אני שמחה לשמוע שאת גם בסדר.. אני מבטיחה לך שתוך כמה ימים את תייהי לגמרי אחרי! 

שולחת לך חיבוק גדול..תמיד כאן כשתצטרכי.. אנחנו ביחד בזה..

עריכה: תוכן קשה, תיאור הפלה. למי שיהיה קשה לקרוא- שתבחר לא לקרוא.

היה לא פשוט בכלל. אני אנסה לפרט כמה שיותר לטובת הבנות שכמוני, צריכות לעבור את התהליך, מחפשות מידע, למה לצפות, איך ומה. אותי אישית מאוד מרגיעה לדעת לקראת מה אני הולכת, וכשאני בחוסר ידיעה- זה מלחיץ שבעתיים.

אז לקחתי את המנה השנייה ב 17, כאמור שוב 800 ציטוטק ( נראה לי, לפי התגובה במופתעת של אחות להוראה של הרופא לתת לי 800- זאת מנה גדולה בשביל פעם השנייה)
אז כמו אחרי המנה הראשונה עלה לי קצת חום לאיזו שעה, צמרמורת, חולשה, קיבע רכה, ריצות לשרותים.
אחרי בערך שעה התחילו דימומים, דימומים רציניים שנמשכו כמעט 6 שעות, עם הרבה מאוד קרישי דם גדולים. עם כאבים הדומים לצירים. הפדים בכלל לא עזרו, השתמשתי בטיטולים של ילדים, חיסלתי כמעט חבילה שלימה, כי כל פעם שהלכתי לשירותים החלפתי- להרגשה טובה.
שמתי לב, שהדימום הוא לא קבוע זורם כל הזמן, וגם "צירים" זה הלך בערך כך- כאבים..דימום זורם..יוצא כריש דם גדול, הדימום נחלש ...וחוזר חלילה.
העצה שלי- קודם כל להישתמש בטיטולים, זה משחרר מהפחד להתלכלך, אפשר לי לא להתכווץ ולהתאפק כשהרגשתי שזורם ממני- אלא להפך- לשחרר עד כמה שאפשר, להשתדל לאפשר לצוור הרחם להיפתח,
דבר שני- תנועה! לא לשכב מקובצת על המיטה, אלא להתנהל כמו בלידה- לעזור לתוכן הרחם לצאת- לשנות תנוחות- משכיבה לעמידה, כריעה , סיבובי אגן. כשהרגשתי שזורם הדם ישבתי על האסלה, טוב להשתמש בשרפרף- להניח עליו את הרגליים כדי חדמות קצת כריעה וסוג של ללחוץ, כמו בלידה, לאפשר למקום להיפתח, לא הולך- לקום, הרבה פעמים שינוי התנוחה אפשר את השחרור והיציאה של קריש הדם התורן. ואז הדימום נחלש, עד ה*ציר" הבא.
זה לא סיפור לבעלי לב חלש, אני מניחה שבנות שלא ילדו ולא ראו דימום אחרי לידה, יכולות להיכנס ללחץ רק מלראות כמויות דם כאלו יומאות מהן.
היו רגעים מלחיצים, כאשר אחרי כ 4 שעות כבר התחלתי להרגיש קצת חוחשה וסחרחורת, והכאבים תוקפים ולא רואה את הסוף. אבל אז נכנסתי חמקלחת - זרם מים מקל מאוד על הכאבת וראיתי שהדם לא זורם קבוע- איך שקריש דם תורן יוצא- הדימום נרגע.
ושתיתי כמה כוסות תה שחור מתוק עם כמות נכבדת של סוכר- עזר מאוד נגד החולשה והסחרחורות!!!

רוצה להדגיש את הנקודה- אם רואים דם זורם וזורם, וחוץ מדם נקי טרי לא יוצא כלום-לשקול חהתפנות לבית החולים, כי אם קריש דם או שק ההריון תקוע בצוואר הרחם- הרחם מזרים כמויות של דם כדי לפנות אותו משם, וכל עוד הוא לא יצא-אפשר לדמם עד עיבוד ההכרה בצורה כזאת. להיזהר להיות עם היד על הדופק.

וכך התנהלו כמה שעות עד נ 23 בערך הכאבים מאוד התעצמו, ממש כמו צירים במשך כיוצר משעה, בינתיים קרישי דם ממשיכים לצאת אחד אירי השני ואז שוב הרגשתי זרם דם, ישבתי על ההאסלה וממש לחצתי ממני ללאט מה שהיה נראה לי בהתחחה כעוד קריש דם- עד שהבנתי שזה שק ההריון. לא ציפיתי לגודל כזה,באולטרסאונד עמרו שהעובר כמעט 2 ס"ם, אבל מה שיצא היה רץהרבה יותר גדול. ..הקב"ה עשה עימי חסד, שההפלה התרחשה רק עכשיו ולא במנה השנייה, כי עכשיו זה כבר לא היה נראה עובר, אני מניחה שזה היה מוסיף לי לטראומה חראות את העובר הלא חי יוצא ממני, ובשלב הזה, יותר משבועיים אחרי שהפסיק הדופק, זה היה נראה כמו רקמה, דומה לקרישי דם בצבע וצורה, רק גדול ומוצק שלא נתן להתבלבל שזה לא סתם כריש דם. גם ככה זה עשה לי ממש רע.
זה היה מנש כמו סוג של מיני לידה- צירים, תחושה של צוואר הרחם מתרחב, לחיצות.

בהחלט לא מתאים לכל אחת.

איך ששק ההריון יצאה, תוך דקה פסקו הכאבים, הגוף נרגע ונרפה, יכולתי לנשום רגוע, הדימום התמעט, אחרי כמה דקות יצא לי עוד כריש דם רציני, ואז זהוא, דימום מיד נהיעה ממש חלש, רגיל כמו של וסת , ואין שום כאבים.

ככה, שנראה לי ששאפשר להניח שכל עוד יש כרבי מחזור , אפילו חלשים- שק ההריון עוד לא יצאה..

גם במהלל השבוע הזה מאז המנה הראשונה ועד השנייה,,אפילו שלא היו דימומים משמעותיים, מדי םעם כן באו כאבי מחזור.
אמנם הם לא גרמו לדימומים חזקים ופינוי הרחם- אבל העידו על כך שהתהליך עוד לא הושלם.

אז אחרי 6 שעות אינטנסיביות, אני מרגישה שעברתי את התהליך בשלום, נוחכתי שצריך הרבה חסדי ה', כדי להשלים את הנפלה בשבוע כזה , בעזרת הכדורים בשלום. אם אני דיממתי 6 שעות . מה עם בנות שלא כברו לידה- צוואר הרחם יותר סגור, יש יותר סיכון שמשהוא יתקעה שם והיא תדממם לחא הפסקה.

בסופו של דבר אני שמחה,שבחרתי באופציה הזאת, ולא הלחתי לגרידה.למרות שזה היה מתיש נפשית ופיזית, ונזקקתי למנה שנייה של ציטוטק.זה התאים לי , אישית יותר מאשר ניתוח- עצם תהליך הניתוח , בטוחה שהיה משאיר בי יותר טראומה.

אז כל אחת צריכה לבחור מה שמתאים לאישיות שלה.

אם זה יותר מדי מפורט ופחות מתאים לרוח הפורום, ולדעת מנהלת הפורום לבנות יהיה לא נעים לקרוא את זה- אסיר את ההודעה.
אבל אני, הייתי רוצה לדעת לקראת מה אני הולכת , למה להתכונן פיזית ונפשית.

טעוד נקודה- שמחה שבחרתי לעבור את התהליך במעייני הישועה, כי אצלהם לא מאשפזים להשגחה אחרי הציטוטק- אלא נותנים לקחת בבית.
לי אישית,היה הרבה יותר נוח להיות בבית, להשתמש בשירותים שלי, להיכנס למקלחת, ובכלל להיות בביתי.
אני מבינה את ההגיון באישפוז- לתפוס בזמן את המקרים שמתחילים לדמם לחא הפסקה וזקיקים דחוף לגרידה שמצילה חיים במקרים כאלו.

וכמובן, אם זה שבוע 7-6 ופחות- התהליך הרבה הרבה יותר קל- שק ההריון יותר קטן, יוצא בקלות, יש הרבה פחות תוכן הרחם וכו.

אני כל כך שמחה לקרוא שאת אחרי, עברנו יחד ימים לא קלים.. בלי הרבה תשובות וידע ואני חושבת שהכתיבה והפירוט שלך את מה שעברת יוכל לעזור ולהקל לעוד נשים רבות. תנוחי עכשיו הרבה, קחי נשימה עמוקה... את אחרי.

ובהמשך לשרשור אחר שנכחנו בו- מגיע לך טילון מכובד!!

הקלה עצומה, עצב על האובדן, חששות מהעתיד..
שה' ירפאה את נפשינו וימלא את חסרונינו

אמן והשמחה והחיוך יחזרו לנו במהרה.. שנצליח להתאושש כמה שיותר מהר. שולחת לך חיבוק גדול

עברת מסע לא פשוט, קראתי הכל ונפעמתי!
את בחרת לקחת מנה שניה, די גדולה ומכובדת.
בחרת להיות מודעת למה שהולך לעבור עלייך.
בחרת במקום שמאפשר ללכת הביתה כדי להיות במקום שנח לך. בחרת בשליטה שלך על התהליך, וכך היית פחות תלויה ויותר עצמאית. מדהים!
בחרת ללכת למסע הזה תוך הכנה נפשית ופיזית, וגם תוך כדי הכאבים- ידעת להניע את הגוף, לתת לו את מה שהוא צריך, היית מודעת לכך שדימום מאסיבי ללא קרישי דם הוא מסוכן, שמת לעצמך טיטולים (איזה רעיון...!), לקחת תה שחור כדי להרגיש טוב יותר... ועוד ועוד..
אני מרגישה שלאורך כל התהליך את היית מאוד מודעת ומאוד מדוייקת לעצמך. האקטיביות שלך מאוד מרשימה.

תודה רבה לך על הפירוט החשוב!!

מאחלת לך עכשיו ימים ללא דימום... ימי מנוחה, שתצליחי להרגיש שאת מאפשרת לעצמך את המרחב הפנימי הראוי לך כדי להתחזק.

חיבוקים חמים!!

אני פתאום מרגישה וואו, אולי אני באמת מספיק חזקה..
וואו, באמת הייתי בסדר, עברתי את ההפלה עצמה, אז עכשיו גם אעבור ואתגבר על החלק הנפשי..על העצב, והמחשבות למה זה היה צריך לקרות לי, ולמה זה גורלו של העובר שלי? והשאלה הגדולה שמציקה לי האם אני עשיתי משהו (במישור הפיזי או רוחני) במהלך ההריון הקצר שלי שגרם להפסקתו או שכך נגזר מרגע ההפרייה? ((
אני מרגישה שלא התפללתי מספיק, לא הערכתי מספיק, לא הודתי מספיק על ההריון הזה... 8+2 שבועות..58 ימים..18 ימים של חיים לעובר שלי. (אחרי 40 יום לפי ההלכה העובר נחשב לעובר אדם ממש וההפחה נחשבת ללידה לעניין טומאת לידה וכו') למה?

נשמע שהיה לך דימום כבד. לי אחרי ההפלה ירד ההמוגלובין לרמה שהייתי צריכה לקבל מנות דם ואחרי זה לקחת המון ברזל. בהצלחה

מוגזם.
וגם אני הרגשתי שהפדים לא עומדים בזה.
אבל לא הרגשתי שזה לא תקין או משו.
יש הגדרה שאם אחרי חצי שעה הפד מלא כולו אז לחזור למיון. זה מה שאמרו לי. או אם יש חום וסחרחורות קיצוניות.

אבל דימום מסיבי עד גבול ההגדרה הנל נראה לי הגיוני, לא?

@אורית13 אני הייתי בשבוע כמו שלך ומנה אחת הספיקה ולא ראיתי שום עובר. רק גושים.
אותי באופן אישי הדימום והגושים לא הרתיעו. זה היה החלק הקל בסיפור. יודעת שיש כאלה שזה טראומטי בשבילן. אני התייחסתי לזה כמו ווסת רק מסיבית.
לי החלק הנפשי של האובדן היה הקושי העיקרי.
ולגביי הכאב של ההתכווצויות לקחתי משככי כאבים, לא נתתי לסבול מראש.

יכל להיות מלא אחרי 5 דק, ואז אחרי יציאה דל קריש דם, כמעט הפסקה של איזה 10 דקות בדימום ואז שוב גל של דימום שאין טעם לשים פד. ככה,בגלים

ברור לי שההמוגלובין ירד

אך ההפלה היא רק חלק אחד, גופני ביותר, שעוברים בתהליך הזה.
זה חלק קשה ביותר, ובוודאי שיש בו גם היבטים נפשיים אך הוא בעיקר מתמקד בחוויה הגופנית הקשה. הנפש מתמקדת בלעבור את זה... לשרוד את זה... להצליח לקום גופנית מההפלה הזאת.
אבל אחר כך עיקר ההתמודדות היא בנפש.
העצב, הכאב, הכעס, האשמה, הבושה, תהליך האבל.
זה תהליך מורכב ולעיתים גם ארוך, לעיתים גם נתקע ברגש מסוים למשך זמן מה, לעיתים מנסים לחזור לשגרה ולהתעלם ממנו, אך מתחת לפני השטח הוא ממשיך לעשות תנועות ועבודה.
התהליך הנפשי דורש את הזמן שלו. ואת הכוחות שלו.
דווקא בעיניי האמירה שלי שאת חזקה ועם עוצמות ויכולות- באה לחזק אותך שאת אכן מסוגלת לעבור דרך התהליך הזה גם כן.
אל תפחדי להרגיש, אל תפחדי מהכאב. הוא שם, והוא קיים, והוא צריך להיות מספיק זמן כדי שתוכלי להמשיך הלאה. כל אחת והזמן המתאים לה, אך לא כדאי להתעלם או לנסות לחזור מהר מדי לשגרה. לא כדאי להעביר את זה הלאה.
כדאי לשהות בתוך הרגשות.
כדאי מאוד לדבר אותם.
כדאי לאפשר בכי או כאב או כעס או כך רגש אחר.
כדאי כי זה הזמן הנכון לעשות זאת.
אפשר גם לשאול שאלות כמו למה זה קרה לי, או מה אני יכולה ללמוד מזה.

מה שכן, תחושת אשמה עלולה להיות קשה, והיא לא נכונה. זה הרגש שאני דווקא לא מעודדת לקיים או לקבל,אף על פי שהוא קיים אצל רוב מוחלט של הנשים.
נשים מחפשות אחריות. הן מחפשות שליטה על הדברים (כמו כולם, כל כך טבעי והגיוני) ומחפשת משהו שיסביר כדי לאפשר לעצמן להצביע על סיבה.למה זה קרה.
הרבה פעמים אין סיבה. פשוט אין. זה פשוט קרה... ככה.
אבל תחושת האחריות או הרצון לתת לזה כותרת- היא חזקה מאוד. לכן לפעמים רגשות אשמה מגיעים.
אבל אין זה נכון.
אני מציעה לקחת אחריות במקומות שאפשר (ואת עשית זאת בבחירות יפות בתוך התהליך), במקומות שאין מה לקחת בהם אחריות- לשחרר אחריות ואשמה.

את נהדרת. קחי את הכוחות והמודעות שלך לצרכיך,והיי נוכחת גם בתהליך הרגשי.

מאחלת שבת מנוחה.
חיבוק.

רק שולחת חיבוק!