איך התגעגעתי לתל אביב. וואי וואי. בחיים לא חשבתי שאתגעגע אליה.
איך התגעגעתי, מוצאת את עצמי בוהה בקיר הלא מסוייד מעל מיטתי ומדמיינת שוב את הרחובות העמוסים האלה עם הריח הלא נגמר של העשייה.
איך התגעגעתי.
לא חשוב איך תיראה, זה יראה טוב. גם עם תלך על הראש או עם ידיים על המותניים. כולם מוזרים שם בעצם. איזה יופי זה.
התגעגעתי במיוחד לשש בבוקר לרדת בארלוזרוב.
מתחיל היום, עוד נעים. אנשים אנשים נפלטים מהמיטות שלהם.
התגעגעתי
באלי חולצה עם שרוואלים ארוכים ארוכים ומכנס שלושת רבעי רחב עם פשמיכה גדולה בצבע לא קשור
ללכת שם, בלי שזה יהיה מוזר למישו.
ללכת לאט לאט, כמו פעם. לא לתת לרעש ולהמולה להכנס אלי.
לאט לאט
אני אני עם עצמי
אולי לעשן איזה סיגריה אחת.

תל אביב היא עיר של אומנות, עיר בלתי מוגבלת
עיר שאם אתה חי מחוץ לה, בתוכה, יש לך חירות המחשבה

באלי לרסס שם על קיר של איזה מקלט, או שירותים ציבוריים
"רוץ ילד רוץ
אל תעצור לשאול
המראה לא משקרת
אתה כבר ילד גדול

חלומות נמסים שבשמש
אל תתן לזה לקרות
חלומות נקרבים בגשם
אל תתן לזה לקרות
רוץ ילד"

וללכת, אפילו לא לזרוק את הצבע, להשאיר אותו על הרצפה, אולי אפילו חצי מלא.
ולצייר על הרגל לב חלול, ואת הבפנוכו שלו לשמור לי קרוב אצלי.

וללכת יחפה לים ולרוץ עם כלב ואולי חבר ואולי אפילו כמה חברים
ונדליק כמה שירים טובים של פעם, ונפתח כמה בירות.

וואלה, התגעגעתי. לא האמנתי שאתגעגע.

והנה אני במיטה בחדר, בדיוק סיימתי למחות דמעות עגולות עגולות שנחתו לי מקצה העין, בגלל איזה דלקת אןזניים נוראית, תמידית ונצחית כנראה.

אשאר לי כאן. בעיר הקודש.
אקריב את כולי.
שיבוא כבר משיח ויגאל אותנו. אינשאללה.