אני מנסה לכתוב על השבוע הזה, לתת לו איזו מילה מתארת ואין לי שום דבר להגיד חוץ מחוסר אונים.
חוסר אונים מוחלט ומטשטש
אני מנסה לדמיין מה היה בתחילת שבוע וכשאני מבינה שסתם הלכתי לקנות בגדים, אני מרגישה צורך לבכות.
לבכות על זה שהכל פה כל כך אכזרי, שאני בשום מקום עם אף אחד למרות שיש סביבי אנשים ויש לי איפה לישון.
אין פה אף אחד שיודע שהתהפך לי העולם בשבוע הזה.
אין לי מאיפה ללכת, אין לי לאן לחזור. אז אני רגילה לזה ברמה מסויימת, אבל לא כמו עכשיו .
כל מילה מקפיצה אותי, כל תזוזה גורמת לי להרגיש מאויימת.
כמה רגשות יצאו ממני השבוע, כל מה שהתחבא שם כבר שנים, כל מה שלא הרשתי לעצמי להוציא. בכי מטורף, עצבים וצעקות, רגעים של שמחה לא שפויה. הכל התפוצץ ממני ביחד.
ועכשיו? הכל יצא ואין בי כלום, אין בי כלום.
בדמיון שלי, אני ציור של ילדה שחורה שיושבת ומחבקת את הרגליים עם ראש על הברכיים בפינה של בניין נטוש.
אני מותשת, אני מותשת משבוע שלא היתה לי בו אפילו דקה לישון, וכשהיה- תאמינו לי שזה לא עזר.
שבוע שהיו בו אנשים שניסו לחבק, אבל כשהיה צריך אותם וברגעים הכי כואבים לא היה אף אחד.
שבוע של סטירות ומכות מכל כיוון.
ועכשיו כשאני חושבת על זה- לזה קוראים סוף העולם.

סניף מעלה אדומים