ואולי רק התקווה אל הנצח משאירה אותי כאן. לפעמים היא חומקת לאיטה, משחררת סימני דרך.
יש כאלה שיודעים לזייף את הסימנים האלה. ואז הולכים הולכים ונתקעים בקיר, קיר לבנים אטום.
והנצח קרוב כל כך ומבלבל כל כך.
בדרך כלל רואים שהדרך מטושטשת, עקבות הנעליים של כל האנשים שהלכו בה לפניך ומחקו כל זכר לסימון שבילים בולטות נורא. ואז, אתה רואה את הבלבול בבירור. ואין בלבול ברור ממנו.
ולפעמים כל החלומות הם בעצם תולדה של אותו נצח, נוגעים בו חרישית מבלי להצליח להתקרב אליו.
והיאוש שמחלחל בתוך סימוני השבילים שעוד נותרו שלמים, נותרו שלמים כי לא ראית אף אחד שהלך בהם בלי למעוד. והם בוהקים בשמש ים המלח היוקדת עליהם.
ואתה פתאום יודע, שם המקום האמיתי.
ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.